שלהי שנת 1997. אני בן 15. חזרתי ממדורת ל"ג בעומר עם חברים, והתחברתי לאינטרנט. היו בי קצת פחדים שהמודם האנלוגי יעיר את ההורים שלי בזמן ההתחברות. זו הייתה תקופה, שבה המודמים של פעם היו עושים רעשי חיבור בסגנון הפקסים של היום. בתקופתנו אנו, המודמים כבר שקטים יותר. הרבה יותר.
אחרי התחברות לא שקטה בכלל, אני נכנס לתוכנת הצ`אט הקבועה שלי. קראו לה MIRC. בנוהל הרגיל, אני שואל אם מישהי מעוניינת לדבר עם בן 15 מירושלים. אז עוד גרתי בירושלים. התחלתי לפתח שיחה עם מישהי שענתה לכינוי ANGEL-משהו. אני ממש לא זוכר את הכינוי המלא. למעשה, אני חושב שזה היה בכלל הכינוי שלי. נו, מילא. כמה שבועות אחרי זה, כבר מצאתי את עצמי בדרך אליה, לקרית טבעון. לפעמים הייתי מספר להורים שלי שאני נוסע לעשות סופ"ש עם חבר שלי, בבני ברק. פעם הייתי דתי. היום אני רק מאמין. עדיין מכבד ושומר מסורת עם משפחתי.

ואז הגיעה הפגישה העיוורת. הבליינד-דייט. אני לובש ג`ינס שחור, וחולצה ירוקה שגזרתי ממנה את השרוולים. תצוגה של שרירים עוד לא הפריעה לאף אחד, בטח שלא לאף אחת. אני דואג להכניס את הכיפה לתיק, כדי שלא תראה שאני דתי. דוס. פינגווין. פינגווין היא קראה לנו, למרות שבכלל היינו דתיים לאומיים (אנשי הכיפות הסרוגות), ולא חרדים, אבל מי מתעסק בהגדרות?

נפגשנו בפארק השכונתי. דיברנו, הכרנו, התרגשנו. אהבה ראשונה. ישבנו אחד ליד השניה, הלב פירפר, רגשות צצו, ואז גם הכרזנו על אהבתנו. תפסנו גזע תמים והיא חרטה: E+S=L.F.E. אלינור ושי = אהבה לנצח. מעניין מה קורה עם הגזע הזה היום, וכמה זוגות כבר חרטו עליו את אהבתם. מעניין אם החריטה שלנו נשארה שם. אולי לא.

לילה ראשון עם בחורה. קשה לבלוע את הרוק כשאתה לצידה, כי הבליעה עושה רעש מוזר. אז אתה מתאמץ לבלוע רוק בשקט, אבל זה עדיין נשמע מוזר. בכל פעם שהיא מתרגשת ובולעת רוק, אתה צוחק עליה שהיא מתרגשת, מנסה שלא תשים לב שאתה עושה את אותו הדבר בדיוק. ריגושים חדשים, תחושות חדשות. איך מתנשקים עם בחורה? איפה שמים את הלשון? מה אני עושה עם הרוק שלה אצלי בפה? אולי היא תצחק עלי? ואז הגיעה הנשיקה הראשונה, הפרפרים שבבטן. יש לך חברה. פתאום אתה מגלה איך נראה גוף נשי. החששות התבדו. פתאום כיף לך. זו הרגשה חדשה ולא מוכרת.

אלינור, החברה הראשונה שלי. מעבירים לילות ביחד. לא שוכבים. רק מתענגים ביחד. אנחנו ילדים, אני רק בן 15. מה כבר ידענו על החיים? על אהבה? על רגש? על עבודה? על לימודים? בן ארצי מתנגן בחדר שלנו. החדר שלה. השיר של שנינו. שבע-עשרה. מדי פעם מתווכחים על המילים. היא אומרת שזה "והם אומרים שלא תהיה בן שבע-עשרה יותר", אני טוען שזה "והם אומרים שאתה לא תהיה בן שבע-עשרה יותר". היא צודקת. שמחים שיש לנו שיר משלנו. אנחנו ללא ספק מאוהבים. אנחנו רק בני 15.

חוזר הביתה, מתגעגע. הלב ממשיך לפעום גם בדרך חזרה הביתה. אתה מגיע הביתה, והדבר הראשון שאתה עושה – מתקשר אליה. "תגיד לי שאתה אוהב אותי". "נו, לא נעים לי… יש לידי אנשים…". "אז אתה לא אוהב אותי?". אני משמיע קול של דובי. היא מאושרת.

אני זוכר את עצמי בפנימיה, פנימיה דתית. מתקשר אליה בשבתות מהחדר, כשאף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע. לפעמים הייתי בורח מהפנימיה ונוסע אליה. הייתי מטורף. הייתי בן 15.

נוסע אליה פעם נוספת, משתדל להרשים כמו בפעם הראשונה. היא מספרת על המשפחה שלה, על אבא שלה. שני אחים בבית, אחד גדול ממנה, נועם. שני קטן ממנה. שמו לא זכור לי. אולי שחר. ההורים גרושים, אבא לא גר בבית. אמא חמודה, דואגת לי, מכינה לי אוכל. אני מרגיש רע עם עצמי שאני אוכל בבית לא כשר. מחליט שאני משתנה בשבילה, כדי שלא אהיה שונה ממנה. מוריד כיפה ביציאה מירושלים, מחזיר כיפה בכניסה לירושלים. אני משתנה בשבילה, כי אני מאוהב. החדר שלה כל-כך קטן, סוג של כוך. דיסקים עם אריזות סדוקות. אולי כמה קלטות. הכירה לי את לטויה ג`קסון. עד הערב לא היה לי מושג אם יש לה קשר למייקל ג`קסון. ויקיפדיה עזרה לי.

מסתובב בירושלים, מחכה לאוטובוס הביתה. בחורה מתולתלת ממתינה בתחנת האוטובוס. יש לה את ריח השיער של החברה שלי. סיפרתי לה על זה בערב, בבית. התרגשה מאוד. אמרה שאני חמוד, ושזה כיף שאני זוכר את ריח השיער שלה.

אהבה ראשונה, נשיקה ראשונה, פרידה ראשונה. הזמן עובר כל-כך מהר. החיים חולפים לנו בין האצבעות, ואנחנו לא משכילים לתפוס אותם. את רוב הפרטים דליתי מזכרוני. פה ושם יש לי חור בסדר הכרונולוגי. פרטים מסויימים חקוקים היטב. יש דברים שלא אשכח לעולם. את רוב הדברים כבר שכחתי, מטבע הדברים. מאז היו לי עוד 4 חברות. בבית מחכה לי ארגז מתחת למיטה, עם כל המכתבים שקיבלתי מכל אחת מהן. יש הרבה. אני לא זוכר מתי הסתכלתי בארגז הזה לאחרונה, אבל כשאעשה את זה, אני בטוח שיהיה כיף להיזכר.

נכתב בזמן הפסקת חשמל, כשהפלייליסט בלפטופ הריץ במקרה את שבע-עשרה, של בן ארצי. הפסקות חשמל גורמות לך לחשוב, לתהות, להרהר. להיזכר.

כמה כיף שיש הפסקות חשמל שמזכירות לך נשכחות.