הממורמרת היא כותבת אורחת בבלוג.

לנגד עיני ראיתי אותו, ראיתי אותו: קטן, סולידי, כמעט בלתי נראה אך קורץ, שחייכתי לעצמי אל מול המראה בחנות "שקר- טיפשעשרה" כלשהי בקניון. הוא חיכה לי מסתורי כזה, קראתי עליו, ידעתי שאפגוש אותו. קודם אותו, אחר-כך את כלל החברים שלו וכמו בכל מערכת יחסים רצינית אני אצטרך להשלים עם החברים המעפנים שלו שתמיד-תמיד מעדיפים לשחק פלייסטיישן קבוצתי מאשר להתפזר איש איש לביתו, לתת חיבוק עז לבת-זוגתם וללחוש להן באוזן: "מאמי, עכשיו אני איתך למרות שמושיקו מארגן ערב קבוצתי עכשיו עם החבר'ה לליגת האלופות בפלייסטיישן וזה כי אני אוהב אותך" (ומה שבאמת עולה לו עכשיו בראש זה שעוד שני משפטים מהסוג הזה והיא עשויה לשקול לחיוב את הבקשה שלי לסקס לא קונבנציונאלי).

זה היה הוא – הקמט הראשון שלי! ככה פתאום, בגיל 25 באמצע תא הלבשה צפוף ומואר כמו שולחן ניתוחים – ראיתי אותו. קצת עקמומי, קצת גמלוני אבל קיים שם מצד שמאל בזווית החיוך שלי. פתאום נפל האסימון: את עומדת בחנות שכנראה המידות בה הן לבנות שאוכלות קלוריות ולא אוכל, כי אוכל זה משמין ואילו קלוריות – כל תפקידן זה להיספר ולהימדד על ידי בנות שפיתגורס הינו מבחינתן איזה מעצב אופנה שחי בניו-יורק אבל לחשב קלוריות הן יכולות אפילו בחזקות ריבועיות של שמונה.

בעודי מקרבת את החוטם שלי עד למראה הקרה, זאת כדי לבחון היטב את החבר הבלתי-קרוי שלי, אני שומעת מחוץ לוילון איך בנות בנות 15 ספרו קלוריות, החסירו וחיברו, הכפילו ושילשו מספרים תלת ספרתיים, והכול בראש!

וכך, בזמן שנאבקתי באיזו גופייה שהדגישה לי את כל הצדדים הפחות טובים במבנה הגיטרה שלי, הוא פשוט צץ. תמיד חשבתי שאקבל את פניו של הקמט בצורת צרחה וזעקה עמוקה, זעקת שבר, בדיוק כמו שקיבלתי את החצ'קון הראשון שלי או את המחזור הראשון או את המבחן הנכשל בערבית הראשון שלי. ואילו כאן, קיבלתי אותו כמו שקיבלתי את האס אמ אס פרידה הראשון שלי – בהשלמה ולב שבור אך בשקט בשקט. אולי אף-אחד לא ישים לב ואם אף-אחד לא שם-לב, אזי הקמט לא קיים! ואם הקמט לא קיים, אזי החיים מתנהלים כהרגלם, הכול צוף וסילן.  אני אעבור מחנות אחת לחנות השנייה, אני אמשיך לתרום את תרומתי לתיאוריה של קארל מארקס. מי אני, שאחריב את המבנה הקפיטליסטי הבנוי למופת? אני אפנק את עצמי באיזו חולצה עם הדפס אינפנטילי, ולו רק בכדי להיזכר שקמט או לא קמט – אני יכולה להיות ילדה בת 8 כל-זמן שאני רוצה.

בלילה, לאחר קירצוף הפנים בכל תכשיר קוסמטי שישנו בבית (גם שלי, גם של אמי, גם של ערכות המתנה של ים המלח שמריחות כמו חמין שלא עוכל ואפילו הזלפת בושם מהארון של אחי) בתקווה למרק את הקמט החוצה, אני מוצאת את עצמי עומדת מול המראה עם פרצוף אדום וכיור מלא גרגירי פילנג בריח פסיפלורה ומזילה דמעה.

אולי זה המקום לעצור שנייה ולהגיד: אחרי שהתגברתי על "שיט, זה שורף! שורף החרא הזה! למה שמתי מסכת בוץ גם על העיניים?" הדמעה היתה הסממן הראשון להבנה שלי שזהו – מפה את רק תמותי לבד. הקמט זה המסמר הראשון שלך בחיי הרווקות הכושלים שלך. בעוד כמה שנים את תמצאי את עצמך שוקלת לעבור לדיור מוגן. נכנסתי ללופ, הבטחתי לעצמי שאני לעולם לא ארשה לעצמי לראות עוד פרק בסדרה "סקס והעיר" כי אבוי, עלול לצוץ עוד קמט. בין קמט אחד למשנהו, אני עוד עלולה למצוא את עצמי לבד עם החתול שלי – אמדאוס – בודדה, עם הרבה קמטים ומעט מאוד חיים. אני חייבת לעשות משהו עם עצמי, חייבת לתת לעצמי סיבה להתמרמר, חייבת להספיק לטעום את כל סוגי השנאפס הקיימים, חייבת לנסות לדמיין איך זה צניחה עם מדריך. אחרת… אחרת אני אמות זקנה. ולא, אני נפרדת מסמנטה, מירנדה, קארי ושארלוט – הייתן בחורות לעניין, אבל ברגע שהבנתי שאני עלולה למצוא את עצמי במקומכן… בעצם לא במקומן. הן מתנהלות בניו-יורק ואילו אני מתנהלת פה, בעיר החמישית בגודלה בישראל הקטנה, ככה שלהיות פה "פאביולס" זה לא כזה קוסם ושום זוג נעליים או קוסמופוליטן שאני אצרוך בעתיד כרווקה תוססת ועצמאית לא יעזור לי בהתמודדות עם הקמט בזווית הפה שלי.

פתאום מעגל הרווקות שהיה מעגל חמים והרבה מחברותיי היו שותפות לו הולך ונהיה צר יותר ( כמו המותניים של בת ה-15 שהיתה בחנות והסבירה לחברותיה למה הלחם של ארומה הוא לחם שלא באמת קל וזה פשוט תרמית בסדר גודל של רפי גינת או במילים שלה: "יו, את לא מאמינה! הארומה, מה הם חשים שלחם שזרקו עליו קצת דגנים זה מוריד את הערך של הקלוריות?! אני כל-כך הולכת לדווח על זה. כאילו, לחם מעפן! מישהו בארומה עף על עצמו!). המעגל כל-כך צר, שהוא הופך במהרה למחול מוות שרק טים ברטון היה מחבב. הבנתי שבמעגל הרווקות הדמיוני שבניתי לעצמי ברב-עמל במשך 5 השנים האחרונות, נותרנו אני, הקמט והחתול שלי – אמדאוס – ואם אלו הם חברי הקבוצה, הסיכוי שלנו להעפיל לרבע גמר בליגת "קשר לטווח ארוך" הוא לא טוב.

בזמן שאני מתכננת איך חיי הולכים להיראות כזקנה ממורמרת – התקבלה הודעה חדשה: "ערה?". נותר לי רק לענות: "ערה" ואז ההודעה השנייה המתבקשת: "בא לך שאני אקפוץ, נשתה בירה?" והתגובה: "סבבה".

בתום 45 דקות אנחנו מעשנים ולוגמים קפה מגורען ואז הוא אומר לי: "תגידי משהו השתנה אצלך?" ואני מרגישה כאילו הקמט מתחיל לגדול ולהתרחב. הקמט הופך אט-אט לתהום, חוצה ישראל, בקע אל גרביה אצלי על הפרצוף! סירנות בראשי שרות, כל המחשבות ההגיוניות שלי עולות אחת-אחת על המוקשים בראשי ומתפוצצות. ואני, בתום השלוק מהקפה: "באמת? לא שמתי לב… לא יודעת". הוא בתגובה: "כן כן, השתנה משהו אצלך. נראה לי שרזית". ואני בתגובה מעלה חיוך, חיוך רחב כזה שיסתיר את הקמט.

לא נמצאו פוסטים קשורים