הסיפור הבא אמיתי לגמרי. אני מקדיש אותו לדנית – האישה והתלתלת. היא יודעת למה.

חלק מהפרטים בפוסט טושטשו מסיבות ברורות.

ביום חמישי בערב יצאתי לשתות בפתח-תקווה (כן, העיר שאינה קיימת). אחרי שסיימנו לגמוע בירה כהלכתה + אדממה (כי אנחנו בדיאטה, זוכרים?), נסעתי הביתה. אני גר בגבעת זאב, מה שאומר שבדרך אני עובר ליד נתב"ג.

23:50

צומת אל-על, בפניה ימינה מנתב"ג לכיוון ירושלים. תחנת אוטובוס ריקה מאדם, מלבד בחורה אחת ומזוודה אחת. היא לא ניסתה לעצור טרמפים, אבל בגלל השעה המאוחרת, עצרתי ביוזמתי. מרחוק היא נראתה לי קצת חרדית, אבל ככל שהתקרבתי הבנתי שהיא לא. פתחתי חלון:

- "אני מגיע למודיעין וגבעת זאב, זה עוזר לך?".

- "Sorry?".

הבחורה לא מדברת עברית. תיירת. עוברים לאנגלית. מעתה ובמשך כל 12 השעות הבאות, השיחה בינינו התנהלה באנגלית. לנוחיותכם ולנוחיותי, אצטט חלקים נבחרים בעברית.

"אני מגיע למודיעין וגבעת זאב, זה עוזר לך?"

"אני לא יודעת איפה זה. אני צריכה להגיע לירושלים והאוטובוס לא מגיע".

"אני לא חושב שיש אוטובוסים בשעה כזו. גבעת זאב נמצאת במרחק של רבע שעה מירושלים. אני אוכל להוריד אותך שם, ותתפסי טרמפים מתוך היישוב לירושלים. יותר נוח, יותר מהיר ויותר בטוח".

-מהססת-

"אז לא?"

"אוקיי"

שמתי את המזוודה שלה בבגאז' והתחלנו לנסוע.

"אז מאיפה את?"

"בריטניה"

"ובאת לטייל בישראל?"

"האמת שבאתי לחתונה של קרוב משפחה וגם לטייל בישראל. פעם ראשונה שאני כאן"

"אה, יופי. אז מה את הולכת לעשות בירושלים?"

"אני צריכה לפגוש קרוב משפחה רחוק שאוסף אותי"

"והוא יודע שאת כרגע מחכה לאוטובוס שלא אמור להגיע?"

"ניסיתי להתקשר אליו, אבל הוא לא זמין. כנראה הפלאפון שלי לא עובד בישראל, למרות שסידרתי את העניין בבריטניה"

"אז את מגיעה לירושלים ולא יודעת איפה את הולכת להעביר את הלילה?"

"אני מקווה לתפוס אותו עד שאגיע לירושלים"

המשכנו לנסוע, היא סיפרה לי שהיא בת 22, מתגוררת בעיר שמרוחקת כ-150 ק"מ מלונדון, דיברנו קצת על הטיסה [אחד הדברים שעיצבן אותה היה היחס של הבודקים הביטחוניים הישראלים, ברגע שראו בדרכון שהיא נולדה בלבנון], על לימודים [יש לה תואר ראשון במנהל עסקים], על מקומות ששנינו היינו בעולם וכדומה, ואז הגענו לחלק של השמות.

"אגב, אני שי. נעים מאוד"

"נעים מאוד. קוראים לי אימאן [השם, כמובן, בדוי מסיבות ברורות]"

"אימאן?"

[המבטא הבריטי התחלף קלות לערבי] "Iman"

"שם מענייין. מה המשמעות שלו?"

"Forgiveness"

"אז אני מניח שאת לא יהודיה"

"אה, לא. לא ממש"

"וגם לא נוצריה"

"לא"

"אוקיי, אז נשארנו עם אופציה אחת"

"כן, מוסלמית"

"את יודעת שאת ואני לא אמורים להיות חברים טובים, נכון?"

"כן, ככה כולם אומרים, אבל אני משתדלת לא להכניס פוליטיקה לחיים שלי. זה אף-פעם לא בריא"

"אז למעשה את דוברת אנגלית וערבית?"

"כן. המשפחה שלי היגרה מלבנון לבריטניה לפני עשר שנים ומאז אנחנו חיים שם"

24:15

אחרי שיחה מאוד מעניינת על יחסי ישראל-פלסטין, יהודים-מוסלמים ושאר מריעין בישין, הגענו לאיזור הבית שלי בגבעת זאב. אימאן מחייגת לקרוב המשפחה הרחוק שלה ומצליחה לתפוס אותו. כמובן שהשיחה התנהלה בערבית, אבל לכשהסתיימה, שאלתי אותה מה קורה.

"הוא נזכר שאסור להם להיכנס לירושלים ואין לו איך לאסוף אותי"

"מה ז"א אסור להם להיכנס לירושלים?"

"החתונה ברמאללה, ואסור להם להיכנס לתוך שטח ישראל. אפשר לחשוב שזו מדינה אחרת!"

[מעכל את העובדה שהחתונה ברמאללה, ועוד יותר את העובדה שאסור להם להיכנס לישראל]

"אוקיי. אז מה עכשיו?"

"זה כל-כך לא אחראי מצידו! הוא אמר שאני אסתדר עד הבוקר, ושנתאם בבוקר איך אגיע לרמאללה! הוא אמר שאני יכולה בינתיים לישון בשדה תעופה, או לקחת לילה במלון"

"הוא יודע שעמדת וחיכית לאוטובוס שלא היה אמור להגיע בגלל השעה המאוחרת?"

"כן. בגלל זה הוא הציע שאעביר את הלילה בשדה התעופה"

"אוקיי. בעקרון, יש לנו חג בישראל ביום שני. אני מניח שהמחירים בבתי המלון בישראל מרקיעים שחקים וחבל. אין לי בעיה להקפיץ אותך לירושלים, אבל…"

"תודה, זה בסדר. אין לי בעיה שתוריד אותי פה, אני כבר אסתדר ואיכשהוא אגיע אליהם מחר. מקסימום אני אתפוס מפה טרמפים לירושלים ואישן בתחנה המרכזית"

"את לא באמת חושבת שזה מה שאני אעשה כרגע, נכון? אני ממש לא רוצה שתהפכי לכותרת בעיתון מחר. יש לי רעיון אחר בשבילך. אני אקח אותך לבית של ההורים שלי. תוכלי לקבל שם חדר משלך עם מקלחת ושירותים צמודים. תלכי לישון, נקום בבוקר ונראה מה עושים"

"נראה לך?! ממש לא נעים לי. גם ככה עשית מעל ומעבר כשאספת אותי מהצומת, אני לא מתכוונת להפיל את עצמי עליך"

"את לא מפילה את עצמך עלי וההורים שלי לא יאכלו אותך. יש לי משפחה מאוד נחמדה, ואני בטוח שההורים שלי יקבלו אותך בברכה. אני אסביר להם כבר בקצרה את הסיפור ויהיה בסדר"

מפה לשם ומשם לפה, היא התרצתה ולקחתי אותה הביתה. הרעיון שתיירת שמעולם לא הייתה בישראל תיאלץ להסתדר לבדה לא קסם בעיניי. אני מודה שחששתי קצת. בכל זאת, אני יהודי, היא מוסלמית, ההורים שלי דתיים. זו לא בדיוק הבחורה שההורים שלי ציפו ממני להביא הביתה…

"היי אמא, תכירי את אימאן. אימאן – תכירי את אמא שלי!" [לחיצות ידיים].

הכנתי לאימאן תה (בריטית, זוכרים?), הושבתי אותה בסלון ועברתי לדבר עם אמא שלי במטבח. הסברתי לה שאני עובר לעברית כדי לספר לה מה קורה פה, רק כדי שלא תרגיש לא נעים מחשש שאולי אני מדבר עליה. התחלתי לספר לאמא שלי את הסיפור ממש בקצרה: "בקיצור אמא, אימאן היא תיירת מבריטניה. אספתי אותה ליד שדה התעופה, אין לה איפה לישון הלילה, ומחר בבוקר היא צריכה להגיע לרמאללה".

"רמאללה?!"

"כן. היא לא יהודיה, ולא נוצריה. היא הדבר השלישי, שאני לא יכול להגות אותו, כי סביר להניח שהיא תבין. בכל השפות זה נהגה פחות או יותר אותו דבר. אני לא רוצה שהיא תחשוב שאנחנו חוששים, או משהו בסגנון".

"אתה משוגע?!"

"אמא, עזבי שטויות. תחשבי שזו הבת שלך, תקועה במדינה זרה ואין לה איפה לישון. יהיה בסדר"

"אם אתה אומר…"

אמא שלי קיבלה את זה בהבנה ולמען האמת מאוד הפתיעה אותי בתגובה שלה. סיפרתי לאימאן פחות או יותר את תוכן השיחה כדי שלא תרגיש מנותקת. היא ואמא שלי דיברו קצת במטבח ואז לקחתי אותה להכיר את אבא שלי. סיפרתי גם לו את הסיפור, קיבל בהבנה ואז לקחתי אותה לחדר שבו תישן – החדר שלי. אני ישנתי בסלון.

החלפתי לה מצעים [למרות שהיא התעקשה שאין צורך, וזו סתם טירחה], הראיתי לה את השירותים והמקלחת וירדנו חזרה לסלון. דיברנו עוד קצת, והיא סיפרה לי שאם אבא שלה ישמע על כל הסיפור, היא בצרות צרורות, וכנראה שלא יהיה לה לאן לחזור. המשפחה שלה אומנם לא דתייה, אבל הם כן מסורתיים. להסתובב עם גבר לא בא בחשבון, בטח ובטח שלא לישון אצלו בבית. היא ביקשה שנכנס לאינטרנט, כדי לבדוק על מלונות בירושלים.

"בשביל מה את צריכה מלון, אם את ישנה פה הלילה?"

"אני צריכה למצוא סיפור כיסוי להורים שלי. אני אמורה להודיע להם שהגעתי והכל בסדר. הם יידעו מהקרובים שלנו שלא הגעתי לרמאללה, אז לפחות שיחשבו שאני ישנה בבית-מלון בירושלים".

נכנסנו ל-Expedia.com, ואימאן רשמה לעצמה שם של מלון, ותעריף משוער שכביכול הייתה משלמת לו הייתה שוהה שם.

שטח A - צילום מויקיפדיה

2:00

הלכנו לישון. היא בחדר שלי, אני בסלון. סיכמנו שנקום בשמונה, ונראה מה עושים ואיך מורידים אותה קרוב לרמאללה, קרוב עד כמה שמותר לי להגיע עם הרכב שלי. אחרי הכל, מדובר בשטח A, שאסור לי להיכנס אליו.

8:30

קמנו. דפקתי בדלת של החדר, וידאתי שהיא ערה. אימאן הייתה כבר אחרי מקלחת, ארזה את המזוודה מחדש אחרי שפרקה אותה לצורך החלפת בגדים וירדנו למטבח.

"אפשר לעשות לך היכרות עם ארוחת הבוקר הישראלית?"

"ברור! מה זה כולל?"

"לדעתי נכין קפה, חביתה, ירקות, גבינה. משהו קליל"

"אתה שוכח שאני בריטית. הכל נשמע טוב, אבל בוא נחליף את הקפה בכוס חלב"

"מייד על האש!"

אכלנו ארוחת בוקר קלילה בגינה, אני עם הקפה והסיגריה שלי, היא עם כוס החלב. חזרנו לסלון ודיברנו קצת. היא חקרה בעיניים את המטבח, ואמרה שלדעתה שני כיורים זה מאוד נוח, במיוחד למשפחה גדולה. הסברתי לה קצת על היהדות, הזרמים השונים, העדות השונות וקצת על הדת. סיפרתי לה שההורים שלי דתיים, ומבחינת הדת, יש את עניין הכשרות, כשבין לבין אסור לערבב בין בשר לחלב וזו הסיבה לשני כיורים. הימים הם ימי טרום-פסח, מה שאומר שהמטבח היה קצת הפוך. סיפרתי לה על סדר הנקיונות לפסח, סיפור היציאה ממצרים, והמשמעות של החג. את סיפור היציאה ממצרים היא הכירה אבל לא לפרטים.

שאלתי אותה מה התכניות שלה לירושלים, ואיפה היא מתכוונת לטייל. היא אמרה שהיא מתכננת להיות פה עשרה ימים, ובין לבין היא רוצה להספיק להיות בים המלח, בירושלים, במקומות הקדושים וכדומה. נכנסנו לגוגל והעברתי לה שיעור מקוצר בידיעת הארץ. הראיתי לה תמונות של ים המלח, אילת, מקומות בצפון וירושלים.

גבעת זאב מרוחקת כעשרה קילומטר מרמאללה בקו אווירי. בפועל, בנסיעה ברכב מדובר על בערך 25 קילומטר, אם נוסעים על הכבישים שבשליטת ישראל. פתחתי Google Maps ועשיתי לה היכרות ממעוף הציפור, עם האיזור שבו אני גר, והמקומות שסובבים אותנו.

רחוב מרכזי ברמאללה - צילום מויקיפדיה

מעולם לא הייתי ברמאללה. גבעת זאב סובבת כולה בכפרים ערביים, ביניהם גם העיר רמאללה. חשבתי לעצמי כיצד אפשר להביא אותה הכי קרוב שאפשר, כמובן מבלי להסתכן בעצמי. לקחנו את הדברים שלה, והעמסנו על הרכב שלי. נסענו לכיוון מודיעין, מכיוון שכל בוקר אני רואה שם המון ערבים שמחכים להיכנס ולעבוד בישראל, יחד עם מספר לא מבוטל של מוניות מהרשות הפלסטינית. שיערתי שנגיע לשם, ונבדוק עם אחד המקומיים כיצד ניתן להגיע הכי קרוב לרמאללה וכך היה.

כשהגענו למחסום מודיעין, החניתי את הרכב ויצאנו החוצה. חשוב לציין שאימאן לא נראית מוסלמית טיפוסית, משמע, היא לא עוטה בורקה, או כל סממן מוסלמי-דתי אחר. ראשה לא מכוסה, היא הולכת בג'ינס צמוד יחסית, וחולצות לא רחבות. כשיצאנו מהרכב, ניגשנו לאחד מהערבים שהיה בסביבה. אימאן דוברת אנגלית וערבית בצורה שוטפת, דבר שהקל על השיחה עם הערבי. כמובן שלא הבנתי את תוכן השיחה, אבל מדי פעם הערבי פנה אלי בעברית, כדי להסביר לי כיצד אוכל לסייע לה ולאן אנחנו צריכים לנסוע.

הוא הסביר לי שיש מעבר ליד גבעת זאב, שמשם אימאן יכולה לקחת אוטובוס לתוך שטחי הרשות. הודיתי לו ונסענו חזרה לאיזור גבעת זאב. המשכנו משם למחסום עטרות, דרך רצופה בכפרים ערביים בשליטת ישראל. אני לא יכול להגיד שלא חששתי במקצת, אבל המשכנו עד שהגענו.

כמו שהערבי תיאר, הגענו למחסום עטרות, מחסום אשר נשלט בידי צה"ל, דרכו עוברים בכל בוקר ערבים משטחים בשליטת הרשות, לעבוד בישראל וחוזרים בערב. מספר אוטובוסים פלסטינים חנו בצד, והעלו נוסעים אשר ביקשו להגיע לרשות. שלט גדול ואדום התריע בפני מעבר ישראלים לרשות, תוך סכנת חיים ועבירה פלילית. אמרתי לאימאן שפה אנחנו כנראה נפרדים.

דיברנו באוטו מספר דקות נוספות, היא הציעה לשלם על הדלק, סירבתי בתוקף. אחרי כל הסיפור שלה מליל-אמש, חששתי מאוד שכל נושא החתונה והאירוח שלה ברמאללה, לא היו מאורגנים בעליל, ואמרתי לה שזו תהיה נקודת המפגש שלנו, אם דברים לא יסתדרו ואם היא תחליט שהיא רוצה לחזור. "מקסימום, אם דברים לא מסתדרים, את יותר ממוזמנת לחזור אלינו. תסעי איתנו לטייל בארץ בפסח. יהיה כיף".

הבאתי לה את כרטיס הביקור שלי מהעבודה, הסברתי לה כיצד ניתן לחייג אלי מהרשות וביקשתי ממנה לסמס לי ברגע שהיא מגיעה לבית המשפחה שלה.

לחצנו ידיים, וידאתי שהיא עולה לאוטובוס, עשיתי פרסה ונסעתי הביתה. חצי שעה לאחר-מכן ידעתי שהיא הגיעה בביטחה: