הממורמרת היא כותבת אורחת בבלוג.

יש לי חברה טובה שתמיד פעלת ביי דה בוק בכל אספקט בחיים. הבוק שלה מפורט, ממוספר ועם סקירה ביבליוגרפית והפניות למקורות. זה מתבטא בלמצוא את החבר הנכון, לחיות את החיים הנכונים, לשלב במידה הנכונה בין שניהם. מנגד, יש לי חבר שמתעקש לקחת את הבוק, לטלטל אותו, לתלוש עמוד אחר עמוד ולעשות ממנו ברבור אוריגמי, לקרוא אותו בשירותים ולספר על-כך, לקשקש עם עט אדום בתוכו כדי להאיר את עיניהם של אחרים בסתירות הפנימיות של הספר ולא להתנצל ואם זה לא עוזר אז הוא בטח יתלוש דף, יקמט אותו לכדור קטנטן וילעס אותו לכדי עשיית כדור סמארק וישליך אותו לעורף שלך מבלי שתדע מאיפה זה בא לך, כדברי המשורר "בתוך הדפים של הזמן שעבר אנשים נגמרים ברגע אחד".

למה להשקיע את כל תכלית חייך בלעבוד על-פי הספר או להיפך, לזלזל בו ככול הניתן? הבחורה שאינה מתביישת לאהבתה לקונפורמיות, אהבתה ללכת על הצד הבטוח, מדי פעם חוטאת בשיבוש מכוון של התלם, אבל בצורה מאוד סולידית ומבוקרת. נניח, לקום באמצע החיים ולעבור ממרכז תל אביב – מקום מגוריה וחייה מאז ומתמיד, לקיבוץ ישנוני עד משעמם באיזור השרון כשהיא מחפשת את הלול ואת הרפת. אז נכון, בקיבוץ מחכה הבחור הנכון עם בית משותף בנוי לפי מפרט מדיוק ללא כל סטייה או חריגה מהתקן, אבל עצם השינוי, המעבר הינו שיבוש של פרק שלם בחייה של תל-אביבית מוצהרת. הבחור, בסופו של דבר, גם הוא מדי פעם עייף מלסחוב את הספר רק כדי לבעוט בו כל הזמן, לפעמים הדבר הופך להיות נטל המלווה בתסכול. נדמה כי קיימת כמיהה מצידו שמשהו נוסף יחלוק עימו את העוול של לצעוק כל הזמן לסביבה: "אני בז לכם ידידיי", בלי לנסות להסביר כל הזמן מחדש את עמדותיו לאנשים אטומים.

"אל תהיי ממורמרת, אנשים לא אוהבים את זה, תהיי מ-ק-ס-י-מ-ה"

ואני, אני לאחרונה הבנתי כמה אני מנסה להיות כמו חברתי הקיבוצניקית ובפועל יושבת בצד עם מחורר דפים ועושה מדי פעם קונפטי מהדפים בספר (צובעת אותם בשחור) ומשליכה לכיוון הסביבה (לפרצוף). נניח דייטים, הבנתי שהתנהגותי אינה הולמת את הקודים של ספר הדייטים, אז יצאתי לדייט בטוח: השתדלתי לתת לו לסיים את החצי בירה לפניי (וזה קשה כי רובכם לא יודעים לשתות בירה נכון), לצחוק כשצריך, להיזהר עם הלשון שלי (תרתי משמע) ולא לשחרר הערות ציניות וביקורת על הסביבה והכי חשוב – להיות ח-מ-ו-ד-ה כי אנשים לא אוהבים מירמור, זה לא בספר! התוצאה הייתה כל-כך משעממת, שעממתי את הדייט, שעממתי את הבירה שאיבדה את כל הקצף והכי נורא – שעממתי את עצמי. לא ויתרתי, דייט כושל לעולם לא עצר אותי, לא זנחתי את העצה של חברה שלי "אל תהיי ממורמרת, אנשים לא אוהבים את זה, תהיי מ-ק-ס-י-מ-ה". עם הגישה הזו (רק הרבה יותר לחוצה) הלכתי לראיון עבודה למשרה נחשקת. באמת שבחמש הדקות הראשונות השתדלתי להיות אדיבה עד לכדי קבלת נמק בשרירי הפה מרוב חיוכים מאולצים. עברתי בגבורה מספר משוכות שמועדות לשחרור הערות ציניות או ממורמרות כמו :"אני רואה פה שעלית ב-1991, בבית את לא מדברת ברוסית?" (מעניין אם הייתי דוברת אנגלית שפת אם, השאלה הזו הייתה מופיעה? כאילו מאיתנו הרוסים מצופה שברגע שנכנס הביתה ונלבש את הטרנינג עם הפסים ונוציא את הדג המלוח מהמקרר, ישר נתחיל לדקלם פושקין עם הסבתא העומלת על הבורשט בסלון) ו-"מה הדברים שמפריעים לך במקום עבודתך הנוכחי?" (הכול מפריע לי בעבודה, התעסקות עם אנשים אווילים, המשכורת הזעומה, חוסר נכונות של המערכת לתרום בתנאים סוציאליים בסיסיים בעבודה כמו כיסאות או ידיות לדלת או לעבוד במקום עם פוטנציאל למציאת זיווג. אלו הן הסיבות שבגללן אני כרגע חורקת שיניים ויושבת במשרד המעוצב להפליא שלך).

בתום כמה דקות של "יחסים דיפלומטיים", נזרקה השאלה: אז איך היית מתארת את עצמך? אז סיפרתי שאני הממורמרת בפייסבוק ובטוויטר ופעם היה לי בלוג העונה לשם "ממורמרת" וברגעים אילו ממש יכולתי לשמוע איך המילה "מקסימה" מתמוגגת ונמסה בחדר המקורר בטמפרטורה מצוינת להפליא ופה התחלתי להתנהג לפי הקנון של הידיד: "אל תתנהגי לפי הספר, זה מיותר".

אין ספק, לאנשים קשה לעכל מירמור, אין פרק כזה בספר, אין הוא אינו קיים כי אף אחד לא לימד אותנו להיות ממורמרים. הממורמרים לומדים לבדם להתבונן בחיים ולהתמרמר בחינניות, ורק לשם הבהרה לא מדובר במירמור של הרוצח של ג'ון לנון, או במירמור של "זקנה עם חתול העונה לשם אמדאוס". מדובר במירמור בריא. אני טוענת שמירמור היא תכונה חיונית. היא תכונה המצביעה על כך שאני לא מקבלת את הדברים כפי שהם, אני יודעת שהעולם הוא לא חמדמד ופלאפי המלא רק בחיבוקים, נשיקות (השוקולדים) וכל שאר צורות של מגע לא הכרחי. העולם הוא מעבר לתיאורים אינפנטיליים של רצף אירועים, וכן, כדי לראות את זה יש צורך בהצטיידות בכוס או גלון של מירמור, כי בשביל להשיג צריך להתאמץ וההתאמצות מלווה בתחושת מירמור. אני חושבת שמי שלא ממורמר לא יצליח לשאוף למקום אחר, מקום טוב יותר או חם יותר או כלכלי יותר, לגלות ארצות רק כי בארץ שבה את יושבת התאנה והגפן לא משהו בכלל ונמאס לך לשבת על התחת הממורמר שלך ולצפות לבחור שישתה את הבירה שלו באותו הקצב כמוך.

תכונות של רוסיה.

לכן, בשאלה בראיון העבודה: "אז את רוסייה, אז בטח יש לך את התכונות של רוסיה, נכון? נו נו, יש לך את התכונה הרוסית?" עניתי את הדבר הראשון שעלה במוחי הממורמר והרווי סצנות "החמישייה הקאמרית" וממש לא הייתה הכוונה לעמידות הרוסיות בקור או חיבתם לוודקה, הו לא, המירמור גבר על כל אפשרות של פוליטיקלי קורקט וקבר את "מקסימה" עמוק עמוק באדמה, ליד הלסת שלו, בשומעו את התשובה ומאחורי הטאקט שלי.

נכון, לממורמרים זה לא בא בקלות. כן, יותר קשה לנו לזכות באמון האנשים (כי להיות מקסימה הרבה יותר נוח וקל). כן, בבוקר ליד הקפה והסיגריה שלכם אתם תעדיפו שיר שמח ומעורר ולא את המירמור בעיניים ואווירת לונדון-ספטמבר-אוקטובר. אתם גם לא תעדיפו שהממורמרים יספרו לכם את האמת על בן-הזוג החדש והנפלא שלכם (למרות שדפוסי ההתנהגות לכיוון הפרידה כבר מונחים בשבוע השני ואני רואה את זה קורה ולא, לא כי יש בי רצון עז לגרום למירמור של הסביבה אלא להפך, מתוך דאגה לך – תמימה שכמוך. אני הייתי שם, אני יודעת, זו אחת הסיבות להיותי ממורמרת – זיווגים המושתתים על תקוות שווא.

כן, אתם לא אוהבים שהממורמרות יושבות בצד עם הספר, ואחרי כל כמה פסקאות מוציאות אנחה או הערת מירמור כבדה שגורמת לכם בדרך כלל לצחוק. הבחירה במירמור היא איננה מודעת אבל היא שם, משלל סיבות: כן אוהבים אותי, לא אוהבים אותי, אני כן מסופקת, אני לא מסופקת, אני שמנה, אני נכה, אני בת למהגרים, לא קנו לי פוני, הבן זונה לא התקשר – כל זה לא משנה העובדה שהמירמור שם. לא רוצה להפטר ממנו, הוא היכולת שלי להיות כפי שאני. אני לא דורשת מכם להיפתר מהחיוך הדבילי שלכם בבוקר (רק לעתים מאוד רחוקות) או מהרגל או מהיד, נכון? אז אל תדרשו ממני להפטר מהמירמור שלי, היכולת להיות פרודוקטיבית, יצירתית, באה מהמקום הזה. אל תדחקו אותי לפינה, אל תחששו ממני  ואל תוכיחו לי כמה המירמור הוא מיזנטרופי מצידי. אני יודעת. זה כתוב גם אצלי בספר, שכרגע מתעופף כבומרנג לכיוון הפדחת שלך בכדי להותיר סימן כחול ולהמשיך הלאה.

הממורמרת היא כותבת אורחת בבלוג.

אכזבה.

זהו הרגש הראשון שאני זוכרת בתור יצור חי. אני לא זוכרת ממה, או ממי הייתי מאוכזבת בגיל 4, אבל אני זוכרת את ההרגשה. ההרגשה הייתה של גוש ברד ענק שטרם הצלחתי ללעוס כהלכה תקוע לי בגרון. ההרגשה שהנה, אוטוטו את תבכי, ולא משנה מה גודל הבושה, אותו גוש ברד גדול בגרוני סירב להתמוגג. אני זוכרת את ההרגשה של האכזבה ביום שהבנתי שאהיה תלוייה באחרים בשארית חיי. הבנתי את זה, כשאני ואחי שיחקנו לגו סובייטי גדול כזה, שזה חיקוי עלוב למה שכעבור שנתיים ראיתי בארץ – חתיכות צהובות מדהימות, שניתן להרכיבן, לזרוק על השטיח ואפילו קצת לנגוס. הבנתי שאחי מצליח להרכיב את המגדל הרבה יותר מהר ממני ואני צריכה לבקש את עזרת אימי פעם אחר פעם.

זה הרגע שהרגשתי מאוכזבת. מיותר לציין, שאחרי כמה רגעים כדור הברד בגרוני התחלף למה שילדים קטנים הכי יודעים לעשות – לקנא. קנאתי באחי בכל פעם שהוא השתמש בידו הימנית לנסיונות אכילה עצמית, שהסתיימו בשלל צעקות ברוסית על כך שהאוכל נמצא בכל המטבח.

מאז אני זוכרת שהתחושה הזאת תמיד ליוותה אותי – האכזבה. האכזבה מחיי, האכזבה מלימודיי, האכזבה מניסיונותיי הכושלים במעגל חברתי ראוי, האכזבה מקשרים עם בנים, האכזבה מהרעיון שאני לעולם לא אצליח להיפטר מגוש הברד הזה בגרוני. ההרגשה היא מערכת יחסים לטווח ארוך. אלו הם יחסים של תן וקח. אני נותנת לך להיות בגרוני כל פעם שהתחשק לך, ואתה, גוש קריר, נותן לי את ההרגשה של קיום. הסידור הזה עובד לא רע בכלל, אפילו די טוב.

האכזבה תמיד איתי, גם כשאני נוסעת באוטובוס לעבודה, ומגלה שלאט לאט הלגיטימיות של הנסיעה באוטובוס בישראל הולכת ומתרחקת ממני, בגלל כל מצעד הפריק שואו (כולל הנהג) הנוסע על גלגלים. גם כשאני רואה שוב בחתונה, את הבן זונה מרביבים לוגם יין ומחייך לעברי ואף מבקש סיגריה ממני, האכזבה חונקת אותי ובמידת-מה מגינה עלי מפני עצמי. הייתי יכולה לצעוק, לקלל ולוודא שהוא מבין שהוא בן-זונה, ועירו תשרף ביום מן הימים כאקט חיטוי. במקום זה, רק חייכתי ונדתי לשלילה כתשובה לשאלת הסיגריה. האכזבה דאגה לא לפוצץ את החתונה, אבל היא דאגה להיות איתי כל היום למחרת, בליווי חברה וותיקה – החמרמורת. שתי אילו ממש עמי ותמי, מסתדרות מצויין ואם אני מפנקת את עצמי ומוסיפה לצמח-חמד הזה קצת אלכהול משובח… וואו! אני הופכת למסמר הערב במסיבה הדחוייה והנרגזת הזו, כשאני עטופה במירמור.

כן, המירמור הוא עטיפת הנצנצים המגניבה של הגוש הזה. ולמרות שלנשים, בפרט, יש חשק בלתי-מוסבר לכל דבר מנצנץ, המירמור הוא לא משהו שכולם מתחברים אליו. המירמור הוא כמו הנעל השחורה והתקנית בצבא – מכוערת, מסריחה, לא אופנתית בעליל אבל נוחה. כל-כך נוחה, שאת בעצמך מתביישת לומר כי זו הנעל הכי נוחה שלבשת כל חייך. וכמו שאת מתביישת להודות שהנעל הזו היא הכי נוחה, גם המירמור הוא ההרגשה והעטיפה הכי כייפית שאת חווה בחייך המאכזבים, אך מתביישת ללחשוף את זה בפני רבים. וגם כאשר קצינת מטבח מתבוננת בך, בדרך לעוד טירונות בפתייה בקרייה, ואומרת לך שהנעליים שלך בלויות ודי מסריחות מהתורנות הקודמת שלך, לך לא אכפת, כי את יודעת שכף רגלך נחה, זאת לעומת הנעל עם העקב שממתינה לך בבית (ואיתה היבלות והדחייה של הבחור בבר – סביר להניח).

אני אוהבת את המירמור, וגם אם אני מתבלת אותו בציניות כדי שאנשים יוכלו לעכל אותו במידה הרצוייה, הרי שאנשים לא אוהבים פריטים עצובים, זאת לדברי המאמנת האישית שלי שאהבה לתת לי נקודות חיזוק מהסוג הזה (ככה נולד הליצן העצוב נדמה לי. הייתה לו מאמנת שאמרה לו "אנשים לא אוהבים דברים עצובים, תחייך למען השם!").