מה תינוקות עושים בפייסבוק?

תחרות התינוקות באמבט - צילום מסך

תחרות התינוקות באמבט - צילום מסך

פוסט אורח של לאורה יצחק.

אין ספק שלא קל להיות מנהל מדיה חברתית. השעות אינסופיות, הלקוחות צמאים ללייקים, והמוח צריך לעבוד כל הזמן במחשבה איך יוצרים פעילות, מעורבות, אקשן. לכאורה, אי-אפשר להתפלא שכל כך הרבה מוחות של אנשי מדיה חברתית הוגים תחרויות לייקים על תמונות של ילדים. מבלי להיכנס עכשיו לחוקיות של תחרויות לייקים, ההורים מתים על זה. רק תן להם סיבה להעלות תמונה של מושון הקטן בתחפושת התפוח-אדמה מורח דבק-שפכטל על אחותו הצורחת. רק תן להם סיבה לנג'ס לכל החברים שלהם לעוד לייק, לפתוח פרופילים פיקטיביים, להילחם זה בזה על גבי דף הפייסבוק של המותג, לטעון לאי-סדרים וחוסר הוגנות, או בקיצור לא לתת לשום-דבר לעמוד בדרכם אל עבר הפרס הנכסף: מוצץ-ממותג-מרהיב-ויוקרתי שלאף-אחד אין כזה וכולם היו רוצים ולכן שווה שווה. או תיק. או ערכה ליולדת. או אפילו חופשה. תזכירו לי כמה שווה הילד שלכם??

תראו אותם באמבטיה

בואו נדבר ספציפית. בואו נדבר על תחרות שמתקיימת ברגעים אלה ממש בדף המותג Avent. תחרות בה הורים נקראים להעלות תמונות של הילדים שלהם באמבטיה כדי לזכות בפרס כלשהו (לא התעמקתי מהו כי אני מודה שזה ממש לא משנה מבחינתי).

הורים, תהיינה הסיבות אשר תהיינה להעלות תמונות שלכם לפייסבוק, ובאמת שזו בחירה שלכם אם לחשוף אותם ברשת או לא, אין שום סיבה תחרות או פרס שאמורים לגרום לכם לרצות להעלות תמונות של הילדים שלכם ערומים לרשת. לא משנה מה רואים ומה לא. לא משנה כמה חמודים הם כשהם משתכשכים במים. תאמינו לי שהבת שלי עושה חיקוי של צב ים הכי מוצלח שראיתם. אז מה?

יש דברים שאנחנו צריכים לשמור לעצמנו, מקסימום להעביר במייל לחברים קרובים או משפחה. שום מוצץ, תיק או חופשה לא אמורים להניע אותנו לפעולה של חשיפה כזו של הילדים שלנו.

תמונות גולשים - הטשטוש לא במקור

תמונות גולשים - הטשטוש לא במקור

זה לא שאני חושבת לרגע שלהורים המשתתפים בתחרות כזו לא אכפת מהילדים שלהם. העלאת תמונות של הילדים לרשת הפכה כל-כך מקובלת היום והיד קלה מאד על העכבר. הרי לא מזמן התקיימה בפייסבוק תחרות שהפרס שלה היה תמונה של הילד בחיתול בלבד על שלט ענק באיילון. בעיניי, חלק חשוב מהתפקיד שלנו כהורים הוא להגן על הילדים שלנו. אנחנו מגנים עליהם מפני חפצים חדים, נפילות, ילדים ומבוגרים אחרים, אנחנו מושיבים אותם בתוך כסא ביטחון באוטו ומלבישים להם מעיל בחורף ומקנחים להם את האף כדי שהנזלת לא תהפוך לדלקת אוזניים. וכן, זה התפקיד שלנו להגן עליהם מפני הסכנות האורבות ברשת.

קחו אחריות

בואו לא נהיה נאיביים. תמונות ברשת מתגלגלות. היום הן בדף פייסבוק כלשהו, מחר הן בדסקטופ של הפדופיל שלא הייתם רוצים לדעת שגר בשכנות לדודה שלכם. קחו אחריות ואל תסכימו להשתתף בתחרויות כאלו. הצימאון לחשיפה לא שווה ולו את הסיכוי הקטן ביותר שהתמונות האלו יגיעו לידיים הלא נכונות.

ומילה קטנה למי שמנהל את התחרות הזו, או פעילויות דומות ברשת: מצפון זו לא מילה גסה. אחריות, גם לא. ונכון שאפשר לומר שהבחירה היא של ההורים אבל אם ייעשה שימוש לא הולם בתמונות האלו האחריות היא לא באמת רק של ההורים, כי אתה זה שנתת את הבמה. כי פתיחת תחרות כזו יכולה למשוך בדיוק את האנשים הלא נכונים לעשות לייק לדף שלך. אלה שלא היית רוצה לפגוש בסמטה חשוכה. אלה שבטוח לא היית רוצה שהבת שלך תפגוש. אלה שעושים לייק כדי לראות תמונות של ילדים באמבטיה. אני יודעת שבחרתי מילים קשות כדי לתאר משהו שוודאי נעשה בכוונה טובה, אבל מבחינתי במקרה זה המטרה לא מקדשת את האמצעים.

כולם מדברים על פייסבוק – אף אחד לא מדבר על טוויטר

פוסט אורח בבלוג מאת יעל פסח.

אם יש תוצר לוואי ראוי מבית היוצר של מחאת האוהלים – זה לגרום להכרה גורפת בכוחה של המדיה החברתית בקרב כל שכבות האוכלוסיה. עם זאת, כאשר אומרים היום "מדיה חברתית", לרוב מתכוונים בעיקר לפייסבוק (ולעיתים מתחבא בתוך המונח מה שנקרא אצלנו "הזיקנה").

לא שחלילה אני מזלזלת בפלח השוק שלה או בפופולריות שלה, אך טוויטר בולטת בחסרונה בשיח על שיווק רישתי. שלא תחשבו ששכחתי לרגע את התוספת החדשה לנוף הקהילתי ברשת, גוגל פלוס, אך היא צעירה מדי על מנת להשתתף במהפכה הנוכחית והלוואי ונעסוק בה במהפכה הבאה.

טוויטר ופייסבוק הן למעשה רשתות-אחיות העונות על צרכים שונים ומשלימים.

פייסבוק מתקיימת מהעבר ("הייתה עצרת מרגשת אתמול") והעתיד ("עוד שבוע תהיה הפגנה המונית – רישמו ביומן ובואו!"), בעוד טוויטר מתקיימת אך ורק בהווה ("עכשיו חוסמים כביש בקפלן – מי שיכול שיבוא!").

אם הקיר בפייסבוק עומד איתן ויציב כאנדרטה (זיכרו: התמונות ממסיבות פורים לפני שנתיים נשארות שם לנצח), בטוויטר הפיד דינמי ובעוד מספר דקות כבר יקרה משהו אחר וכולם ישכחו מה שקרה לפני דקה (אולי למעט "מימים", אבל זה נושא לפוסט אחר).

לא רק בפייסבוק אפשר לפרסם, גם בטוויטר ניתן ואף רצוי.

מה מפרסמים בטוויטר? ובכן – הכל, החל מדירות להשכרה, דרך חיפוש עבודה ועד עצרות זכרון והפגנות. הקהל בטוויטר הוא אחר – רוב האנשים לא נכנסים פעם ביום או פעם בשבוע כמו למשל בפייסבוק (כמובן שיש גם כאלו שבודקים הודעות מספר פעמים ביום, אך זהו לא הרוב). רוב המשתמשים (הנקראים "צייצנים") מקפידים להתעדכן באופן שוטף בנעשה, כי כאמור כל מה שמפורסם עדכני ותקף לפחות-או-יותר עכשיו.

אולי דווקא משום-כך, התחושה היא שהרשת קצת יותר חמה, לאנשים אכפת קצת יותר מאשר בפייסבוק ויותר קל לקבל עצה או עזרה בכל תחום שהוא (אגב, שמעתי את זה ממספר מקורות, זה לא רק אצלי).

לכן, אני חושבת שהיה לטוויטר חלק חשוב גם במחאה הנוכחית.

המחאה קיבלה האשטאג ייחודי (#J14) כך שמי שמתעניין יכול לקרוא עדכונים על הנושא ביתר קלות. מדי יום ניתן למצוא שם אירועים שקורים היום או גג מחר או ממש מעכשיו לעכשיו והכי חשוב בפן השיווקי – מי שמאשר השתתפות אכן מגיע (כמה פעמים עשיתם אטנדינג לאיוונט בפייסבוק רק בשביל להעיף אותו מהאירועים מבלי להתכוון?).

ובכן, בטוויטר מי שאמר שיגיע לאירוע – ככל הנראה אכן מתכוון להגיע ובפעמים רבות צייצנים יגיעו כקבוצה (תחושת הקהילתיות, שאולי נובעת דווקא מהעדר ההמוניות, חזקה פי כמה לעומת הפייסבוק).

לסיכום, מדובר בכלי שיווקי בעל כח עצום (קהל אמנם יותר מצומצם – אך בהחלט איכותי) שראוי לכל איש שיווקי (בפרט זה המתמחה במדיה חברתית) להשקיע את הזמן וללמוד כיצד להשתמש בו בתבונה (זיכרו – אף אחד לא אוהב ספאם!).

אחת הדוגמאות לכך היא שלא פעם ולא פעמיים אנשים שמנסים לקדם דווקא אתרים אחרים ברשת (פוסט חדש בבלוג אישי או כתבה למגזין וירטואלי כלשהו, סרטון חדש שעלה ליוטיוב וכדומה), מדווחים שרוב התנועה לאתרים אחרים שלהם הגיעה דווקא מטוויטר(!).

אל תזלזלו במדיה הזו במחשבה שאין שם המונים ולכן לא משם יגיע הקהל – יש לה כוח ועוד איך ואני צופה שהוא רק ילך ויגדל.

הפוסט פורסם לראשונה בבלוג של יעל פסח.

תהיי שם או שאני יורה

פיבי בן היא כותבת אורחת בבלוג.

פעם בחודש היינו לוקחים יום חופש ומתרחקים מהכל. בדרך כלל ימי שלישי, אפילו זה היה מתוזמן היטב. "גם לשבור את השיגרה אנחנו לא יודעים כמו שצריך", הייתי צוחקת, והוא, רציני כמו קבר, היה מתחיל להסביר לי שאנחנו כבר לא ילדים: "את לא יכולה לחיות לפי גחמות, הקפריזות שלך מתאימות לילדה בת 17. את כבר בת שלושים, תתבגרי".

הייתי מוציאה לו לשון: "לא רוצה ולא רוצה, למה מה תעשה לי?" ואז, תלוי במצב רוח, או שהוא היה עושה לי פרצוף של "אני-לא-מבין-איך-אני-סובל-אותך-בכלל" ומגלגל עיניים לתקרה בייאוש, או שהיינו מתחילים לרדוף אחד אחרי השניה בדירה הפצפונת שלנו כמו שני ילדים, מרדף שתמיד היה מסתיים בחדר השינה ובמעשים שכדאי מאוד שילדים לא יידעו עליהם כלום עד גיל מסויים.

פעם בחודש היה שבוע שנחצה לשניים, בכל מצב רוח ובכל מזג אוויר. בקרים גשומים היו משאירים אותנו מתחת לפוך, גוף בתוך גוף, חום בתוך חום. בימי קיץ לחים ודביקים היינו נכנסים לרכב הממוזג ונוסעים, בלי יעד ספיציפי, כמו חיפוש חנייה אבל בלי הלחץ ולאן שנגיע נגיע. לפעמים היינו סתם נשארים בבית, קמים מאוחר, הולכים יחד למכולת, נראים כמו האמאמא של סטריאוטיפ המובטלים, במכנסיים קצרים, גופייה וכפכפי אצבע.

עשר בבוקר ועדיין עם קורי שינה בעיניים, אף פעם לא זוכרים מה נמצא איפה, כי כל הזמן היינו משנים את הסדר של המדפים, כמו עכברים בניסוי שנועד לבדוק יכולת הסתגלות. היינו גרועים, אבל את המקרר עם המילקי תמיד הצלחנו למצוא. קונים שטויות, במבה, גליליות, פופקורן למיקרו, חוזרים הביתה ורואים סרטים מטופשים של ג'ים-פרצוף-גומי-קארי או את ספרות זולה בפעם המיליון, ובערב מזמינים פיצה ונשבעים לכפר על התזונה הקלוקלת הזו בשבועיים של חסות, עלי בייבי ואין-לחם.

לפני החתונה נכנסתי למשטר מטורף של דיאטה. חדר כושר, אוכל בריא, הרבה מים ובלי חטיפים, מילקי או לחם. ידעתי שכולם יסתכלו עלי, שאהיה תחת זכוכית מגדלת, לא רציתי לתת לאף אחד הזדמנות למצוא בי ולו פגם קטן אחד. הכל היה חייב להיות מושלם.

הזיכרון של מה שהיינו פעם הציף אותי, לא הניח להרדם, מחשבות על מה יכולנו לעשות אחרת ואיך בעצם הגענו לאן שהגענו, והדמעות, הזונות האלה, תמיד בוכות מעצמן.

בלילה שלפני לא הצלחתי להפסיק לבכות. הסתכלתי עליו ישן לידי, וידעתי שבבוקר הוא יהיה לחוץ מכל ההכנות של הרגע האחרון, שהחיים הולכים להשתנות, שהכאן-ועכשיו זה כל מה שיש לנו. הזיכרון של מה שהיינו פעם הציף אותי, לא הניח להרדם, מחשבות על מה יכולנו לעשות אחרת ואיך בעצם הגענו לאן שהגענו, והדמעות, הזונות האלה, תמיד בוכות מעצמן.

עכשיו הטבעת על האצבע, הכוס נשברה, האורחים הזילו דמעה ולמחרת התעוררו עם הנגאובר. ירח הדבש, שהוא בעצם סופשבוע ארוך, עומד להגמר, ואין לי מושג מה הלאה. הערב ההוא, שכל כך התכוננתי לכבודו והתיראתי מפניו, נמצא מאחורי.

כשהכוס התנפצה לרסיסים הרגשתי את הלב שלי מתרסק יחד איתה. אף אחד לא הכריח אותי לבוא לראות אותו מתחתן עם מישהי אחרת. אף אחד לא הכריח אותי להיות איתו לילה אחד לפני. אף אחד לא כיוון אקדח לראש שלי ואמר לי "תהיי שם או שאני יורה". אבל רק ככה יכולתי לדעת שזה אמיתי. הייתי חייבת לראות בעצמי. תמיד הייתי קצת מזוכיסטית.