למרות שזה קצת מזכיר אחד את השני.. אבל בכל זאת.

חיכיתי בתחנת האוטובוס יותר משעה. שעה, והאוטובוס מאחר. לבסוף, שמעתי את נהמות המנוע, ומיד לאחר-מכן ראיתי את האוטובוס מגיח מהסיבוב במורד הכביש. הנהג נראה מיוזע מתמיד, ובאמת שרר חום כבד ומעיק בחוץ.
מן חום כזה, עם המון לחות, שגורם לך להרגיש מגעיל עם עצמך בסוף היום, וכל מה שתרצה זה רק מקלחת טובה ולהיזרק למיטה.
הנהג פתח את הדלת, ועליתי במדרגות המובילות לקדמת האוטובוס. "לקח לך הרבה זמן להגיע, אה?" הפנתי את דברי לנהג, והוא, בפרצוף אובד עצות, ענה לי "האוטובוס נתקע בדרך, והייתי צריך לקבל אוטובוס חלופי".
העלתי חיוך-מה על פני, כדי לא להרוס לו את שאר היום ולהראות לו שאני בכל זאת שמח ולא כועס, או עצבני.התקדמתי וישבתי בספסל השני, והנחתי את תיק הגב שלי במושב הסמוך לי.
שלחתי את היד לעבר החלון, ופתחתי אותו. היה לי כל-כך חם, שהחלטתי להוריד את החולצה ולהישאר עם גופיה בלבד. זו לא גופיה עם כתפיות, כמו של הזקנים ואנשים מבוגרים, אלא מן חולצת טי-שירט לבנה, שהייתה מאוד נוחה וקלילה על הגוף.
הנסיעה זחלה לאיטה, וקיוויתי שהזמן יעבור מהר. בשלב מסוים, אפילו התחלתי לפתח ציפיות שהנה, עוד דקה ואני נרדם, אבל התחנה הבאה הוציאה אותי מהאשליה בה הייתי.

בקדמת התחנה עמדה בחורה, בערך בטווח הגילאים שלי. היא נראתה כל-כך יפה וכל-כך שלוה. נראה, שהחום המעיק ששרר בחוץ כלל לא הפריע לה, והיא בשלה, עמדה בחוץ ונהנתה מהשמש. בחורה אופטימית.
האוטובוס עצר, והדלתות נפתחו. בצעדים קלילים היא ניגשה למדרגות, ותוך רגע קצר, בתנועות אקרובטיות להפליא, נעמדה ליד הנהג.
"תן לי כרטיסיה בבקשה", ביקשה מהנהג. הנהג הושיט לה את הכרטיסייה, והיא, בתמורה, החלה לספור את הסכום המדויק של הכסף אותו תצטרך לשלם.
תנועות אצבעותיה היו נשיות להפליא, וכל מטבע נאחז בשתי אצבעות ותו לא. ציפורניה, גם-כן, היו עשויות להפליא, כאשר לק שקוף ובוהק נשקף מעליהן.
היא הגישה לנהג את המטבעות, ותחבה את הכרטיסייה לתא החיצוני בתיקה.

חוץ מהסטייה שלי (או תחביב, תקראו לזה איך שבא לכם…) לנקות את האוזניים במקלות צמר, יש לי גם מן מנהג מוזר שכזה, לרחרח בני-אדם.
זה דיי טיפשי, אבל ברגע שאדם חולף בעדי, אני מקרב את אפי לאזור בו הוא עבר, ומנסה להריח את הריח של אותו אדם.
לכל אדם יש ריח משלו, לחלקם ריחות טובים יותר, לחלקם ריחות טובים פחות. אין אדם ללא ריח.

בכל מקרה, אותה בחורה התקדמה לאחורי האוטובוס, ובשניה שהיא חלפה מעל פני, שלחתי את אפי בה, לנסות להריח את הריח שלה.
ואכן, כמו שציפיתי, לא התאכזבתי.
ריח קליל של שמפו נדף ממנה, ובתוכו מהולים מיני קרמים, דאודורנט נעים ובושם במידה הנכונה.
הריח מיכר אותי, והסנפתי אותו לריאותיי, ככל שיכולתי. עד שהתרגלתי, או עד שהריח עבר. אין לי שמץ של מושג מה קרה קודם.
לאחר מכן, התחלתי להצטער במידה מסוימת, שאני גר בתחילת הרחוב, והאוטובוס, בתחנות הראשונות, ריק יחסית.
אם האוטובוס היא מלא קצת יותר, היא הייתה נאלצת, אם תרצה או לא, לשבת לידי. ולידי, היה מקום פנוי.
הרי היא לא תרצה לעמוד ככה סתם, בחום הזה, בנסיעה מעצבנת שכזו.

מצאתי את עצמי בוהה באוויר על איך הייתי מגיב אם לפתע, נגיד ככה סתם, היא הייתה חוזרת ויושבת לידי, אבל מה הסיכוי שזה יקרה? כמו הסיכוי שברגע זה יפול עלי…

לפתע, כמו משום מקום, היא חזרה לקדמת האוטובוס, ונעמדה לצידי.
"אפשר לשבת לידך?" , שאלה בקול רך וילדותי-משהו. "כככ ככ כן. אפשר.", גמגמתי, מרחתי על פני חיוך של מיליון דולר, וחשפתי שיניים לבנות להפליא.
היא התיישבה בכיסא לצידי, ונאנחה. מן אנחה כזו שצריכה להגיע רק בסוף היום, אחרי שכל היום עבדת כמו חמור, הזעת והתעצבנת הלוך-ושוב.
הרגשתי קצת לא נעים, כי הסמקתי. הסמקתי כל-כך, עד שהעדפתי להפנות את מבטי לעבר החלון, ולחפש אובייקט מסוים, לנעוץ בו את עיני.
חשבתי ששמעתי אותה שואלת אותי משהו, אבל הסברתי לעצמי – או יותר נכון שכנעתי את עצמי – שאני מדמיין את זה.
ושוב, שמעתי אותה שואלת אותי משהו, אז הפניתי את מבטי לעברה וחייכתי, ולרגע שמתי לב שיש לי ארשת פנים נורא אדיוטית, אז מיד עבדתי קצת על המבט שלי ושיפרתי אותו במקצת.
"סליחה, אבל לא שמעתי מה שאלת. את יודעת… הרעש של האוטובוס, הנוף בחוץ…" וחייכתי במבוכה.
היא חייכה בסלחנות, ושאלה שוב, בפעם השלישית.
מסתבר, שהיא שאלה אותי כבר פעמיים, אבל הייתי עסוק בתהיות ומחשבות עליה, ולא שמתי לב לכך.
"שאלתי לאן אתה נוסע". "אה, אני נוסע…. אני…", לאן אני נוסע?? שאלתי את עצמי. הייתי מבולבל.
"אה, אני נוסע למרכז העיר, לפגוש ידידה שלי, שמזמן לא פגשתי".
"חבל, דווקא הייתי מעונינת להכיר אותך. אתה נראה לי בחור נחמד. אמנם ביישן כזה, וזה באמת חמוד שאתה מסמיק."
עצירה פתאומית של האוטובוס עדכנה אותי שהכל פרי מעשה הדמיון המופרך שלי, וזה לא בדיוק מה שהיא שאלה.
"איך זה שאני נוסעת כל יום בקו הזה, בדיוק בשעה הזו, ואף פעם לא ראיתי אותך?" היא שאלה אותי. "כן, עברנו לפה לפני חודשיים…", השבתי, והושטתי את ידי בכדי ללחוץ את ידה, "נעים מאוד, אלון". "נטע", וחיוך הצטייר על שפתיה.
התחלנו לפתח שיחה שזרמה בצורה מצוינת וקלילה, ובמהלך הנסיעה הגעתי למסקנה שנטע, היא בחורה מאוד מושכת, מאוד אינטליגנטית וחמודה להפליא.
רציתי אותה. כל-כך רציתי אותה, שהחלטתי לעשות מעשה שלא עשיתי מעולם.
החלטתי לבקש ממנה את מספר הטלפון שלה, לפני שהיא תרד מהאוטובוס ותעלם לי.
עברו בסביבות 40 דקות, עד שהגענו לתחנת היעד שלה.

"אני צריכה לרדת עכשיו," התנצלה נטע, "אבל שמחתי לדבר איתך!".
הלב שלי החל לפעום בחוזקה, בגלל שידעתי שזה עכשיו או לעולם לא, לבקש את מספר הטלפון שלה.
"נטע! אני… אני…." התחלתי לגמגם שוב, כשניסיתי לבקש ממנה את מספר הטלפון שלה.
ניסיתי לחשוב על דרכים תחבולניות להוציא ממנה את מספר הטלפון, אך אף דרך, מלבד הישירה, לא עלתה במוחי.
"כן?", השיבה נטע, והרגשתי רע עם עצמי. הלב שלי דפק ללא הפסקה, אך בשלב מסוים אזרתי אומץ, וניגשתי ישר לעניין.
"אני אשמח לדבר איתך שוב, אם זה אפשרי כמובן", אמרתי, "ובכלל, לא איכפת לך שנדבר בטלפון, נכון?", חייכתי והסמקתי בביישנות.
"בשמחה", השיבה נטע, ורשמה את מספר הטלפון שלה על פיסת ניר.
"אתה מבטיח שתתקשר?", שאלה נטע. "מבטיח, מבטיח!" השבתי. נטע חייכה, וירדה מהאוטובוס.

האוטובוס התמהמה מעט בתחנה, מכיוון שהרבה אנשים ירדו ממנו.
הספקתי לראות את נטע הולכת מקדמת האוטובוס, ומנסה לחצות את הכביש.
"איזו הליכה של דוגמנית" חשבתי לעצמי. "איזה גוף מושלם, ותנועות נשיות! ואיזו חריקה!".

"חריקה?!! מה פתאום חריקה?" נבהלתי. ראיתי מכונית כחולה פוגעת בנטע, גורמת לה להתעופף מספר מטרים באוויר, לנחות על הכביש ממול, ולאחר מכן היא נדרסה על-ידי משאית זבל שהייתה בדרכה לפח הבא בשכונה…