אני חושב שזה היה ביום שלישי, כאשר ביקשו ממני ללכת ולהפקיד את המזומנים של חנות המחשבים בה אני עובד.

בימים בהם מזג האוויר נעים, אני לוקח איתי את התיק הקטן, ובו המזומנים של הסניף, ועושה את הדרך ממקום העבודה שלי אל סניף הבנק שלנו ברגל. במידה ומזג האוויר קריר, אני עושה את זה ברכב, או על הקטנוע שלי, כי בכל-זאת – ברגל אני אעשה את זה בזמן כפול.יש לנו בסניף לקוח אחד, אמיר שמו [או אולי עמיר], שדואג להביא לנו מידי פעם כמה פיתות ולאפות עם מטעמים פרי מעשה ידיו, מהדוכן שלו במרכז העיר. אנחנו, בתמורה, דואגים לתקן לו את המחשב ללא תשלום, ולפנק את הילדים שלו במשחקים למחשב.
גם באותו היום אמיר [עמיר?] הביא לנו פיתות, מה ששימח אותי מאוד, כי שכחתי להביא אוכל מהבית, ולא היה לי כוח להתעסק עם טייק-אוואי, ולך תדע עד שהם יגיעו.
לקחתי את תיק ההפקדות, ויצאתי אל דרכי, חמוש בפיתה מאמיר וסיגריה – לאחרי הפיתה. בעודי יוצא מהסניף, וחוצה את הכביש, קרעתי את הנייר שעטף את הפיתה, והתחלתי לאכול. אמיר מכין אוכל טעים, זה ללא ספק.
אכלתי להנאתי, נהנה ממזג אוויר מצוין, עד שבחצי הפיתה טעמתי משהו מוזר. הוצאתי אותו באיטיות מפי, ונחרדתי. זה היה חציל!! מטוגן!!

מה לי ולחצילים מטוגנים??! אמיר לא יודע שאני לא מסתדר עם חצילים?
אה, כן, אם יוצא לך לקרוא את זה, אז.. הממ.. אגב – אני גם לא מי יודע מה מתעניין בפטריות. אני אהיה כן איתך – אני נגעל מפטריות. הן תמיד מזכירות לי חשופיות, חלזונות ללא בית. כן כן, כאלה שמשאירות סימנים נוצצים ודביקים על מדרכות, בימי הסתיו-חורף. אז לחשוב שאני נוגס באחת כזו?

בכל מקרה, אחרי כל פרשת החצילים הזו, ואחרי שהרגשתי מלא לאחר חצי פיתה [נדיר שאני לא גומר פיתה. תראו מה חצילים יכולים לעשות לבנאדם], החלטתי שאני לא בכיוון של להמשיך את הפיתה הזו, בכל חלק כלשהוא של היום, והשלכתי אותה אחר כבוד לשיחים, בכדי שציפורים יזהו את המטרה הנעלה, ויוכלו לכוון את עצמן לנחות באזור.

המשכתי ללכת לכיוון הבנק, עד שהגעתי. סמול-טוק קטן עם הפקידה [שבאופן מפתיע זכרה את שמי, ושם-משפחתי], קניית שני בורקסים שנאפו בו-במקום, וחזרה לעבודה. סך כל זמן ההשתהות שלי באזור הוא בסביבות חצי-שעה.

התקדמתי לאיטי על המדרכה בדרך לעבודה, ומולי התקרב איש זקן יחסית. פניו הסגירו שגילו בסביבות 60 פלוס, אולם עצם העובדה שכנראה לא התגלח כבר כמה שבועות טובים, כנראה הזקין את מראהו קצת יותר.
הוא סחב אחריו עגלת קניות ישנה ומתפרקת, מלאה בכל רכושו הפרטי, או כזה שהספיק לאסוף מהרחוב עם הזמן, יחד עם שקיות ניילון קשורות לעגלה, מלאות בבקבוקים שנועדו למיחזור.

חלפנו האחד על פני השני, ולפתע הוא נעצר, והתכופף. הוא ראה שגם אני נעצרתי למשמע עצירתו, ואיכשהוא הרגשתי שלא נעים לו, אז המשכתי ללכת, אבל בין-לבין, הגנבתי מבטים לאחור, לברר את פשר עצירתו סתם כך על המדרכה.
ראיתי שהזקן מתיישב על המדרכה, ובוחן דבר-מה בידיו. זה היה חצי הפיתה הנותר שהשלכתי חצי-שעה קודם לכן.

השתהיתי במקומי למשך כמה שניות, והמשכתי ללכת, תוהה מה הסיכוי שאשליך פיתה ברחוב, אתעכב חצי שעה באזור הבנק, אחזור לאותו מקום בו השלכתי את הפיתה, ובדיוק באותו רגע יחלוף הזקן וירים את הפיתה שהשלכתי שם לפני חצי-שעה.

אם הוא רק היה יודע שאת הפיתה שהוא אוכל כרגע, אני זרקתי מחוסר טעם…

יד אלוהים? צירוף מקרים?