הממורמרת היא כותבת אורחת בבלוג
הלב שלנו אינו עשוי מטפלון, בנים יקרים. לא. דברים נדבקים אליו ואז דרושה כמות רבה של חומר כימי ו\או אורגני ו\או קרצופים, השרייה, ניקוי ועבודה קשה כדי להוציא את הלכלוך הזה מעל פני השטח. הלוואי והיינו עשויות טפלון, מבריקות ונוצצות ושום-כלום שומני לא נדבק לדפנות.
אבל אנחנו לא. כל שריטה נשארת, כל שריטה משאירה לפעמים טעם רע.
הלוואי והיינו יכולות לאתחל כל פעם מחדש את עצמינו לפני הדייט. היינו מכניסות את הגרסה "החביבה והזורמת" לפני שאנחנו מתיישבות ליד השולחן ומולנו ניצב גבר פוטנציאלי, שעשוי או עלול להשאיר עוד שריטה על המחבת שלנו. נניח, היינו יכולות לשבת ולדבר על דברים בעלמא ולהתרכז בכוס הקפוצ'ינו הקצפתי והמתוק מידי, תוך התעניינות חלקית בלבד בדבריו השבלוניים. היינו מצחקקות במקומות הנכונים ולוגמות ממש טיפה מהכוס אבל מוודאות שיישאר שפם קצף קטנטן כדי ללקק אותו עם הלשון, כאילו לא מודעות לאקט הסימבולי שמתבצע אל מול הגבר שבצד השני.
הלוואי והיינו בוחנות את הגבר שמולנו בפרמטרים של בן אדם שווה-זכויות. במקום זה, בנות, אנו בוחנות אותו בהשוואה לכל הכלים שעברו אצלנו במטבח: המערוך – גבר חסון וגבוה אך רדוד שהיה יכול להיות נפלא, באמת, אבל לא תמיד בנמצא, כי בואי נודה בזה – הבחורה לפעמים צריכה קצת יותר מעוגה בחושה בתום סקס. היה גם את הסיר, שתמיד חיפש את המכסה שלו שכנראה נשאר אי-שם אצל אחת השכנות, לפני כמה שנים במהלך רומן קצר ופשוט בטיול הסמים והחופש לאחר הצבא. הוא נחמד הסיר, מתחמם לאט, עגול ומזיע, אבל ראבק, למה תמיד הוא גורם לי להתרתח? למה תמיד בסוף כל שיחה המכסה \ הבת כלבה עולה ונמדדת מולי? מה רע במכסה המחבת הזכוכית שלי?
כל אי-התאמה שכזה, גורם לי לבהות בגבר מולי וישר לחפש את השריטה. הרי גם הוא לא עשוי טפלון, וגם ככה השיער שלו נראה כמו צמר פלדה ואם ממש מאמצים את המבט – גם ככה הוא עצמו נראה כמו איש הפח. פתאום, כל לגימה שלו היא עילה לעצבים. "מה הוא חורק?!" ו-"למה הסבלנות שלי נשחקת?". אני מנסה שוב ושוב לומר לעצמי: "עזבי, הוא בחור רגיל ודי סבבה, שנון ואינטליגנט, הערב יכול להשתפר, רק אם תפסקי לחבל". אני באמת מפסיקה ונותנת לו את מלוא תשומת-הלב, מספרת קטע מצחיק שקרה לי בדייט אחר – בתקווה לשבור את המבוכה, מהנהנת ומביעה עניין, מספרת לו ממש קצת על עצמי כדי שיישאר מסוקרן. אני אפילו דיי נהנית. והנה, סיימנו את כוס המשקה והנה אנחנו בדרך לאוטו שלו, והנה הוא פותח לי את הדלת למכונית. באמת היה אולי שווה להתאמץ ואני אפילו אתן לו את המספר ואספר בטלפון בתום הדייט לחברה שלי שהיה מעניין ושיחשוב מה יהיה בדייט הבא והאם השמלה שלי הייתה לא יותר מידי מחמיאה…
ואז המעשה הבל-יעשה נעשה. זה הכה אותי כמו ברק באנטנה קולטת ברקים בשירות המטאורולוגי: הוא פתח את הרדיו וברדיו התנגן שיר נחמד של ברי. הבחור, ללא היסוס, התחיל לזמר ביחד עם התחנה! כאילו מה?! למה אתה חושב שזה לעניין?! זה לא! אתה לא ברי ולא פורטיס ולא תלמיד נכשל בבית ספר רימון וצביקה הדר לא היה מביט אליך. למה, לעזאזל, את קורע לי את עור התוף ושר דואט עם ברי? להזכירך – אני בדייט איתך, לא במקלחת (וגם שם אין צורך לשיר). בהתחלה חשבתי שזו התלהבות רגעית, אחר-כך חשבתי שאולי אני שקופה ובלתי נראית והוא רגיל לזמרר לבדו, אבל לא. הייתי שם. הייתי ושמעתי את הסירנה שהתלוותה לשיר של ברי. לשנייה חשבתי שאם הוא חש שהוא לבדו באוטו הוא יכול אפילו לחטט באף. מה איכפת לו? הרי אני שקופה. אני בבואה קטנה בחלל האוטו המוזיקלי שלו. אולי שווה להרים טלפון לברי ולהודיע שברגעים אילו מתבצע רצח מוזיקלי ואולי כדאי לו לפרוש ולא לשיר יותר מעולם. עבר זמן מה והוא נרגע, זרק פה ושם מילת מחמאה ומידי פעם הזכיר לפלייליסט את המילים. ממש כמו בשעשועון "השלם את השיר".
כשחשבתי שמצעד היללות לא יגמר ואני אבהיר לו שבדייט הראשון לא שרים לצלילי הרדיו – כי יכול להיות שזה מקובל בכוכב הלכת ממנו הוא בא – ללא הודעה מוקדמת הוא הפסיק והתחיל להושיט יד לכיוון הרדיו. "זהו", חשבתי. "באה הישועה". אולי הוא באמת הבין את גודל הזוועה שהתרחשה ברגעים אלו והוא יפסיק וישתוק לעולמי-עד, אבל לא, הייתי אופטימית מידי. היד לא הייתה בכיוון כפתור הכיבוי ברדיו אלא לכיוון הג'י.פי.אס. שאלתי בחן למה להדליק את הג'י.פי.אס? אולי הוא רוצה לזמרר גם את הוראות ההכוונה? הוא צחק ואמר שהוא רוצה להקפיץ אותי הביתה ורוצה לבחור מסלול. הסברתי לו שאני יודעת את המסלול לביתי כי זה די ישר עד לכניסה לעיר ואז פונים שמאלה ומגיעים למרכז המסחרי ומשם אני כבר אמשיך. "לא". הבחור התעקש מאוד ונתן לבחורה במכשיר להוביל. הבחורה הזו משכמה ומעלה – היא באמת יודעת לתת כיוונים ויודעת להגיד מתי הכיכר הבאה ואיפה סניף הסודוך הקרוב ביותר.
דבר אחד הבחורה הזו לא הפנימה: גבולות טריטוריאלים במדינה. מרמת-גן היא לקחה אותנו דרך בני-ברק לכיוון פתח-תקווה. בדרך איזור בני-ברק השחורה, איזור בני-ברק בו אפשר לעשות תאונה ח"י פעמים ללא מזל מיוחד, בו אין אלוהים ואולי דווקא יש, רק שהיא לא יודעת את חוקי התנועה במיוחד, איזור בו ילדים קטנים שחזרו מתפילה בוהים בך – זו שיושבת לצד הנהג בגופיה – ושאלים את האימא "מאמא, ויז איז דוס?", והאם מכסה את עיניהם וקוראת תפילת שמע למען הצלת הנשמה התועה שלי וממלמלת "תועבה, שיקצעא" – זו הבני-ברק שהבחורה בג'י.פי.אס לקחה אותנו אליה.
והבחור האוחז בהגה נהג בעקבותיה וללא שום פקפוק ופה נפל האסימון: הבחור מעדיף לשים את נפשו במכשיר אלקטרוני המיוצר במיטיב ידיהם של ילדים קוריאנים מאשר לשמוע לבחורה שיושבת מולו ויודעת, במקרה, כיצד להגיע לביתה-שלה, ממש כמו דורותי. זו הייתה הנסיעה הכי ארוכה בחיי; גם לשמוע את מיטב הפלייליסט הלילי של גלגל"צ – מתובל בחן של מסור חלוד; גם להתרשם מאורך הציציות והזקנים של אחיי החרדים וכל זה במהלך דייט אחד שהתחיל עם פוטנציאל.
ברגע שהאוטו נעצר והבחורה בג'י.פי.אס הודיעה כי "הגענו ליעד המבוקש", זינקתי החוצה לכיוון ביתי, בלי "תודה, נדבר" בלי "זה לא זה, אבל היה נחמד" וכדומה. פשוט רצתי לכיוון הלובי חסין הסאונד בביתי. במהירות בליסטית מטורפת, כמו האצניות הניגריות באולימפיאדה, נעלי העקב שלי שרדו את המשימה.
אז אתה, ידידי, בחרת להקשיב לטוסטר משוכלל שנותן הוראות. מה חשבת? שאני אתלהב ואומר: "וואו, ג'י.פי.אס! איזה יופי, אתה מקליד את היעד ממש בצורה מושלמת, איך לא התבלבלת ברחובות?". ומה לגבי השירה? הייתי אמורה להצטרף? הייתי אמורה להשתמש בטמפונים בתיק שלי כאטמי אוזניים מאולתרים? מה? אז נכון, יש לי שריטות. נכון, אני לא אוהבת שמזמרים עם הרדיו, ונכון שכל הערב ניסיתי למצוא בך שריטות ופגמים, אבל גם לבחורה הכי שרוטה והכי שורטת, לא מגיע זיוף ווקאלי בתום הדייט.
אז אולי אתה לא סיר ולא מזלג וגם לא קוצץ ירקות חדיש, אבל למטבח שלי אתה לא תכנס, כי יקירי – עוד לא ראיתי מטבח עם מכסחת דשא אוטומטית על השיש מוצגת לרווחה. תנסה אולי בסניף של הום סנטר. אני בטוחה שתבוא אליך איזו מגרפה ויחדיו תיסעו שלובי-ידיים בהנחייתה המתוקה של גברת ג'י.פי.אס לכיוון השקיעה, תוך חציית גבול של מדינה עוינת.
ואני – אל דאגה אני כבר אתמודד עם השריטה.
