חיכיתי בתחנת האוטובוס יותר משעה. שעה, והאוטובוס מאחר. לבסוף, שמעתי את נהמות המנוע, ומיד לאחר-מכן ראיתי את האוטובוס מגיח מהסיבוב במורד הכביש. הנהג נראה מיוזע מתמיד, ובאמת שרר חום כבד ומעיק בחוץ.
מן חום כזה, עם המון לחות, שגורם לך להרגיש מגעיל עם עצמך בסוף היום, וכל מה שתרצה זה רק מקלחת טובה ולהיזרק למיטה.
הנהג פתח את הדלת, ועליתי במדרגות המובילות לקדמת האוטובוס. "לקח לך הרבה זמן להגיע, אה?" הפנתי את דברי לנהג, והוא, בפרצוף אובד עצות, ענה לי "האוטובוס נתקע בדרך, והייתי צריך לקבל אוטובוס חלופי".
העלתי חיוך-מה על פני, כדי לא להרוס לו את שאר היום ולהראות לו שאני בכל זאת שמח ולא כועס, או עצבני.התקדמתי וישבתי בספסל השני, והנחתי את תיק הגב שלי במושב הסמוך לי.
שלחתי את היד לעבר החלון, ופתחתי אותו. היה לי כל-כך חם, שהחלטתי להוריד את החולצה ולהישאר עם גופיה בלבד. זו לא גופיה עם כתפיות, כמו של הזקנים ואנשים מבוגרים, אלא מן חולצת טי-שירט לבנה, שהייתה מאוד נוחה וקלילה על הגוף.
הנסיעה זחלה לאיטה, וקיוויתי שהזמן יעבור מהר. בשלב מסוים, אפילו התחלתי לפתח ציפיות שהנה, עוד דקה ואני נרדם, אבל התחנה הבאה הוציאה אותי מהאשליה בה הייתי.

בקדמת התחנה עמדה בחורה, בערך בטווח הגילאים שלי. היא נראתה כל-כך יפה וכל-כך שלוה. נראה, שהחום המעיק ששרר בחוץ כלל לא הפריע לה, והיא בשלה, עמדה בחוץ ונהנתה מהשמש. בחורה אופטימית.
האוטובוס עצר, והדלתות נפתחו. בצעדים קלילים היא ניגשה למדרגות, ותוך רגע קצר, בתנועות אקרובטיות להפליא, נעמדה ליד הנהג.
"תן לי כרטיסיה בבקשה", ביקשה מהנהג. הנהג הושיט לה את הכרטיסייה, והיא, בתמורה, החלה לספור את הסכום המדויק של הכסף אותו תצטרך לשלם.
תנועות אצבעותיה היו נשיות להפליא, וכל מטבע נאחז בשתי אצבעות ותו לא. ציפורניה, גם-כן, היו עשויות להפליא, כאשר לק שקוף ובוהק נשקף מעליהן.
היא הגישה לנהג את המטבעות, ותחבה את הכרטיסייה לתא החיצוני בתיקה.

חוץ מהסטייה שלי (או תחביב, תקראו לזה איך שבא לכם…) לנקות את האוזניים במקלות צמר, יש לי גם מן מנהג מוזר שכזה, לרחרח בני-אדם.
זה דיי טיפשי, אבל ברגע שאדם חולף בעדי, אני מקרב את אפי לאזור בו הוא עבר, ומנסה להריח את הריח של אותו אדם.
לכל אדם יש ריח משלו, לחלקם ריחות טובים יותר, לחלקם ריחות טובים פחות. אין אדם ללא ריח.

בכל מקרה, אותה בחורה התקדמה לאחורי האוטובוס, ובשניה שהיא חלפה מעל פני, שלחתי את אפי בה, לנסות להריח את הריח שלה.
ואכן, כמו שציפיתי, לא התאכזבתי.
ריח קליל של שמפו נדף ממנה, ובתוכו מהולים מיני קרמים, דאודורנט נעים ובושם במידה הנכונה.
הריח מיכר אותי, והסנפתי אותו לריאותיי, ככל שיכולתי. עד שהתרגלתי, או עד שהריח עבר. אין לי שמץ של מושג מה קרה קודם.
לאחר מכן, התחלתי להצטער במידה מסוימת, שאני גר בתחילת הרחוב, והאוטובוס, בתחנות הראשונות, ריק יחסית.
אם האוטובוס היא מלא קצת יותר, היא הייתה נאלצת, אם תרצה או לא, לשבת לידי. ולידי, היה מקום פנוי.
הרי היא לא תרצה לעמוד ככה סתם, בחום הזה, בנסיעה מעצבנת שכזו.

מצאתי את עצמי בוהה באוויר על איך הייתי מגיב אם לפתע, נגיד ככה סתם, היא הייתה חוזרת ויושבת לידי, אבל מה הסיכוי שזה יקרה? כמו הסיכוי שברגע זה יפול עלי…

לפתע, כמו משום מקום, היא חזרה לקדמת האוטובוס, ונעמדה לצידי.
"אפשר לשבת לידך?" , שאלה בקול רך וילדותי-משהו. "כככ ככ כן. אפשר.", גמגמתי, מרחתי על פני חיוך של מיליון דולר, וחשפתי שיניים לבנות להפליא.
היא התיישבה בכיסא לצידי, ונאנחה. מן אנחה כזו שצריכה להגיע רק בסוף היום, אחרי שכל היום עבדת כמו חמור, הזעת והתעצבנת הלוך-ושוב.
הרגשתי קצת לא נעים, כי הסמקתי. הסמקתי כל-כך, עד שהעדפתי להפנות את מבטי לעבר החלון, ולחפש אובייקט מסוים, לנעוץ בו את עיני.
חשבתי ששמעתי אותה שואלת אותי משהו, אבל הסברתי לעצמי – או יותר נכון שכנעתי את עצמי – שאני מדמיין את זה.
ושוב, שמעתי אותה שואלת אותי משהו, אז הפניתי את מבטי לעברה וחייכתי, ולרגע שמתי לב שיש לי ארשת פנים נורא אדיוטית, אז מיד עבדתי קצת על המבט שלי ושיפרתי אותו במקצת.
"סליחה, אבל לא שמעתי מה שאלת. את יודעת… הרעש של האוטובוס, הנוף בחוץ…" וחייכתי במבוכה.
היא חייכה בסלחנות, ושאלה שוב, בפעם השלישית.
מסתבר, שהיא שאלה אותי כבר פעמיים, אבל הייתי עסוק בתהיות ומחשבות עליה, ולא שמתי לב לכך.
"שאלתי לאן אתה נוסע". "אה, אני נוסע…. אני…", לאן אני נוסע?? שאלתי את עצמי. הייתי מבולבל.
"אה, אני נוסע למרכז העיר, לפגוש ידידה שלי, שמזמן לא פגשתי".
"חבל, דווקא הייתי מעונינת להכיר אותך. אתה נראה לי בחור נחמד. אמנם ביישן כזה, וזה באמת חמוד שאתה מסמיק."
עצירה פתאומית של האוטובוס עדכנה אותי שהכל פרי מעשה הדמיון המופרך שלי, וזה לא בדיוק מה שהיא שאלה.
"איך זה שאני נוסעת כל יום בקו הזה, בדיוק בשעה הזו, ואף פעם לא ראיתי אותך?" היא שאלה אותי. "כן, עברנו לפה לפני חודשיים…", השבתי, והושטתי את ידי בכדי ללחוץ את ידה, "נעים מאוד, אלון". "נטע", וחיוך הצטייר על שפתיה.
התחלנו לפתח שיחה שזרמה בצורה מצוינת וקלילה, ובמהלך הנסיעה הגעתי למסקנה שנטע, היא בחורה מאוד מושכת, מאוד אינטליגנטית וחמודה להפליא.
רציתי אותה. כל-כך רציתי אותה, שהחלטתי לעשות מעשה שלא עשיתי מעולם.
החלטתי לבקש ממנה את מספר הטלפון שלה, לפני שהיא תרד מהאוטובוס ותעלם לי.
עברו בסביבות 40 דקות, עד שהגענו לתחנת היעד שלה.

"אני צריכה לרדת עכשיו," התנצלה נטע, "אבל שמחתי לדבר איתך!".
הלב שלי החל לפעום בחוזקה, בגלל שידעתי שזה עכשיו או לעולם לא, לבקש את מספר הטלפון שלה.
"נטע! אני… אני…." התחלתי לגמגם שוב, כשניסיתי לבקש ממנה את מספר הטלפון שלה.
ניסיתי לחשוב על דרכים תחבולניות להוציא ממנה את מספר הטלפון, אך אף דרך, מלבד הישירה, לא עלתה במוחי.
"כן?", השיבה נטע, והרגשתי רע עם עצמי. הלב שלי דפק ללא הפסקה, אך בשלב מסוים אזרתי אומץ, וניגשתי ישר לעניין.
"אני אשמח לדבר איתך שוב, אם זה אפשרי כמובן", אמרתי, "ובכלל, לא איכפת לך שנדבר בטלפון, נכון?", חייכתי והסמקתי בביישנות.
"בשמחה", השיבה נטע, ורשמה את מספר הטלפון שלה על פיסת ניר.
"אתה מבטיח שתתקשר?", שאלה נטע. "מבטיח, מבטיח!" השבתי. נטע חייכה, וירדה מהאוטובוס.

האוטובוס התמהמה מעט בתחנה, מכיוון שהרבה אנשים ירדו ממנו.
הספקתי לראות את נטע הולכת מקדמת האוטובוס, ומנסה לחצות את הכביש.
"איזו הליכה של דוגמנית" חשבתי לעצמי. "איזה גוף מושלם, ותנועות נשיות! ואיזו חריקה!".

"חריקה?!! מה פתאום חריקה?" נבהלתי. ראיתי מכונית כחולה פוגעת בנטע, גורמת לה להתעופף מספר מטרים באוויר, לנחות על הכביש ממול, ולאחר מכן היא נדרסה על-ידי משאית זבל שהייתה בדרכה לפח הבא בשכונה…

אלוהים, כמה שאני אוהב אותה.

כמה שאני חושב עליה כל היום, וכמה שכל רגע הייתי רוצה להיות לידה.

יפה שלי, בכל הזמן הזה שאנחנו מכירים, ובכל 23 שנות-חיי, אני יכול להבטיח לך שלא הכרתי מישהי יותר יפה ממך. פנימית וחיצונית כאחד.השותפה המקסימה שלי. זכיתי בשותפה הכי יפה שתהיה לכל אחד, אי-פעם.

יש לי כל-כך הרבה לכתוב לך, וכל כך הרבה רגש שרוצה להישפך על דף הנייר הוירטואלי הזה, אבל שום מילה או משפט, לא יוכלו לתאר את מה שאני באמת מרגיש כלפייך, כי זה כל-כך חזק. עוד לא המציאו, כנראה, את המילה הזו שתתאר בדיוק את מה שאני מרגיש כשאני חושב עלייך.

כשהבאתי לך טבעת, שלשום בלילה המגניב שלקחת לנו ב "אגמים", קראת לזה "טבעת ידידות לנצח". את יודעת מה? גם אני חושב שהתיאור הזה מתאים. "ידידות לנצח".
הייתי רוצה שתהיי ידידה שלי לנצח, בחורה איכותית שכמוך. ילדה יפה שלי.
אני כל-כך קיטש, וכל-כך ורוד כשאני חושב עלייך, אבל באותה מידה גם קנאי, אובססיבי ורכושני ברמות.
כל עוד את עדיין פה, ישנה לצידי, קשה לי לחשוב עלייך עם מישהו אחר.
נכון שלא התחתנו [תיזהרי! אני עוד אביא לך טבעת של נישואין לנצח!], ונכון שאף פעם לא היינו מתאימים, אבל קצת כואב לי לשמוע עלייך עם גבר אחר.

הקשר שלנו מאז ומתמיד היה ידידותי, ואני לא חושב שמישהו מאיתנו חשב אי-פעם על מצב אחר שלו, אז למה אני מרגיש ככה? למה יכאב לי מאוד לדעת שאת עם מישהו אחר?

את ישנה עכשיו. בכל שניה שאני ארצה מעכשיו ועד שבע בבוקר, אני יכול לעזוב הכל, להיכנס למיטה ולחבק אותך, או להתפנק בזרועותייך. את האמת, עכשיו זה קצת בעייתי, כי גם לירז נרדמה פה בטעות, אבל "התמתחות" אחת ארוכה ורחבה מצדי, ולירז על הריצפה, ויהיה לנו הרבה מקום.
דלמטית שלי [מישהו עוד עלול לחשוב שאני מדבר לכלבה, למרות שזה לכשעצמו יכול להיות בהחלט משעשע]. הדלמטית היקרה שלי. צ`יקלי צ`יקלי שלי.

היה לי כל-כך כיף איתך בכל הזמן הזה שהייתי איתך. זמן איכותי ביותר.
אני בחיים לא אשכח את חצי השנה הזו, ואת היום ההוא שבו הכרתי אותך. ילדה עם מזוודה, וחולצת הבזוקה המכופתרת שלך.
תנסי להבין אותי, כשאני אומר לך שמפריע לי שאת עם מישהו אחר, כי זה גורם לי, ברוב טיפשותי, לחשוב שיותר טוב אצלו, ושאני לא מספיק בשבילך.
קשה לי להבין שאת בנאדם, בדיוק כמוני, עם צרכים, בדיוק כמוני. אולי לא בדיוק כמוני, כי לי לפעמים אין גבולות (!), אבל בכל זאת.
לפעמים אני אטום, לא מבין את מהות הקשר הזה, ומה שאני רוצה ממנו, אז המחשבה שלי קצת מעוותת, וקצת לא בריאה בשבילי. אני גבר אידיוט לפעמים, שלא חושב יותר מדי, אבל זה, כנראה, נובע מאגואיסטיות מצדי, שאין לי ברירה אלא לקבל אותה. כן, כואב לי כשאת עם מישהו אחר, על אף ששנינו יודעים שאנחנו לא מתאימים.

אם רק הייתי יכול להיפטר מהקנאות, והרכושנות הזו… הייתי נותן כל הון שבעולם, כדי להיפטר מהתכונות המגעילות האלה, שלא מועילות בכלום, אבל אלה הן תכונות, רגשות, ואי אפשר להתווכח איתן.
כשדיברנו על זה, ביקשתי ממך לעשות הכל כדי שאני לא אדע, כי זה סתם יציק לי לשמוע, ואני סתם אתחיל להריץ סרטים נוראיים בראש.
תעשי את זה. תסתירי ממני הכל, כדי שלא נגיע למצבים של קנאות, ורכושנות מצדי. את לא שלי. אני חייב להתמודד.

אני מקליד ומקליד, ולא חושב יותר מדי על מה אני אומר. אני נותן למילים להישפך על המסך, ולגרום למקשים של המקלדת לנגן לי מנגינה. אמנם קצת מונוטונית, אבל מנגינה.
מדי פעם אני עושה הפסקה, מסתכל על הנוף המושלם מהמרפסת שלנו, וחוזר ללופי, הלאפטופ החתיך שלי.

את יודעת מה הכי מעצבן אותי? שכשאני יודע שקיבלת הודעה ממישהו, אני מתחיל לאכול את עצמי מבפנים. כשאני יודע שאת נמצאת כרגע עם מישהו, אני כבר מתחיל להריץ בראש כל מיני תסריטים דמיוניים ופרועים בראש, אבל בשניה שאני חוזר להיות איתך, הכל חוזר לקדמותו. פתאום שוב כיף לי איתך, פתאום שוב אנחנו יושבים, צוחקים ומנהלים שיחות מרפסת על קפה וסיגריה. כאילו שברגע שאת חוזרת אלי, הכל נהיה שלו פתאום, ושום דבר לא מפריע לי, כי את איתי כרגע, את שלי. כמובן שאידיוט שכמוני יחשוב שאת שלו. הלוואי שהיית שלי, הלוואי שהיינו מתאימים. ("… תאר לך? מתאר מתאר…").

אלוהים, כמה שאני אוהב אותה.

דלמטית יקרה שלי, אני לא רוצה להמשיך הלאה, כי אני כבר גונב לעצמי חלקים מהמכתב שתיכננתי לכתוב לך כשתעזבי, אז כנראה שאני אפסיק פה.

אני נכנס לחבק אותך. לילה טוב.

סיפור ממש מהחיים, מלמד משהו על איך אנחנו חושבים ומה צריך כדי לצאת מהקופסא.
תלונה התקבלה במחלקת פונטיאק, בחברת ג`נרל מוטורס:

"זוהי הפעם השניה שאני כותב לכם, אני לא מאשים אתכם על אי-התייחסותכם, כי תלונתי נשמעת מטורפת, אבל זו עובדה שיש לנו מסורת משפחתית של אכילת גלידה כל יום אחרי ארוחת-ערב.
אבל סוג הגלידה משתנה ואחרי הארוחה כל המשפחה מצביעה איזה סוג גלידה נאכל – הרוב כמובן קובע – ואז אני יורד לרכב ונוהג עד חנות הגלידה לרכוש אותה.

זו גם עובדה שלאחרונה רכשתי פונטיאק חדשה, ומאז שקיבלתי את הרכב, הנסיעה לחנות הגלידה יוצרת בעיה. לתשומת לבכם, כל פעם שאני קונה גלידת וניל, כשאני חוזר לרכב, הרכב אינו מניע.
אם אני קונה גלידה מסוג אחר, הרכב כן מניע.
נחמד, אבל אני רוצה שתדעו שאני רציני בקשר לשאלה שלי, לא משנה כמה היא נשמעת מטורפת – אני לא מבין מה יש לפונטיאק שגורם לה לא להניע כשאני קונה גלידת וניל, ולעומת זאת אין שום בעיה בהתנעה כשזו גלידה מסוג אחר."

מנכ"ל פונטיאק היה סקפטי בקשר לתלונה, אבל החליט לשלוח מהנדס לבדוק את התלונה.המתלונן התפלא שפנייתו נענתה ובאחד הימים פנה אליו לקביעת פגישה המהנדס אותו שלח המנכ"ל. הם נדברו להיפגש אחרי ארוחת הערב באחד הימים הקרובים. כך הם נכנסו יחד לרכב ונסעו יחד לחנות לקנות גלידת וניל לאותו הערב, ואכן לאחר שקנו את הגלידה וחזרו לרכב, הרכב לא הניע.
המהנדס חזר שלוש פעמים לפגישות ואכן בלילה הראשון הם קנו גלידת שוקולד – הרכב הניע, בלילה השני קנו גלידת תות – הרכב הניע, בלילה השלישי קנו גלידת וניל והרכב לא הניע.

המהנדס שהיה כמובן אדם הגיוני לא היה מוכן לקבל שהפונטיאק אלרגית לגלידת וניל.
הוא תכנן להמשיך ולבקר את המתלונן עד שהבעיה תיפתר.
הוא הכין טבלה ורשם בה את כל הנתונים – יום, שעה, סוג הדלק, זמן נסיעה וכו`.

תוך זמן קצר מצא את הפתרון – קניית גלידת וניל ארכה פחות זמן מקניית גלידות מטעמים אחרים.

מדוע?

גלידת הוניל שהיא הגלידה הכי פופולרית היתה מונחת בחנות במיכל נפרד בקדמת החנות כדי לאפשר שרות יותר מהיר. כל שאר הגלידות היו מונחות מאחור במיכלים אחרים, ולכן באופן טבעי לקח יותר זמן להכין למכירה גלידות אלה מאשר גלידת הוניל.

כעת השאלה שהמהנדס שאל – למה כשזמן הקניה היה קצר, הרכב לא הניע. כמובן שזו לא היתה בעיית הגלידה. הבעיה היתה בסתימת אדים, וזה קרה כל ערב. הזמן הארוך שלקח לקבל את הגלידות עם הטעמים האחרים איפשר למנוע להתקרר ולפתוח את סתימת האדים ואז ניתן היה להניע את הרכב.

כשקנו גלידת וניל, בגלל מיקומה בקידמת החנות, הזמן הקצר לחזרה לרכב ולהתנעה היה קצר וסתימת האדים לא התשחררה.

בעקבות הבדיקה של המהנדס שונתה מערכת הדלק והרכב של המתלונן תוקן (כעת הרכב לא אלרגי לגלידת וניל).

ג`נרל מוטורס הנחתה את עובדיה להתייחס ברצינות לכל תלונה, גם אם היא נשמעת מוזרה. אולי מאחורי תלונה כזו, מסתתרת תגלית מופלאה.

בשבילך.

הייתי רוצה להתחיל איתך כמו בסרטים, הייתי רוצה למצוא חן-בעינייך, הייתי רוצה לצאת איתך, הייתי רוצה לשבת איתך בבתי-קפה בארץ ובעולם, הייתי רוצה שנלך יחד להופעות של אומנים ששנינו אוהבים, הייתי רוצה שנטוס לחו"ל ונגור שם ביחד, הייתי רוצה להכיר אותך להורים שלי.

הייתי רוצה להציע לך נישואין כמו שרק אני יודע להפתיע ולרגש, הייתי רוצה להביא לך טבעת מדהימה, הייתי רוצה שנבחר יחד את ההזמנה המקורית ששנינו נאהב, הייתי רוצה ששנינו נתלבש כמו שחתן וכלה אף פעם לא נראו, הייתי רוצה להתחתן איתך, הייתי רוצה לצאת איתך לירח דבש במקום הכי רחוק ויפה בעולם, הייתי רוצה שתהיה לנו דירה גדולה ומקסימה איפושהוא שם ברחבי לונדון, הייתי רוצה שנעצב אותה שנינו יחד, הייתי רוצה שנרגיש בה חמימות שכיף לחזור אליה כל-פעם, הייתי רוצה שיהיה לנו את הגולדן רטריבר הכי יפה ביקום, הייתי רוצה שיהיו לנו שתי מכוניות – ורוד כמו שאת אוהבת לך ושחור מטאלי בשבילי.

הייתי רוצה לשכב איתך, הייתי רוצה להיות שם איתך כשיכאב לך בזמן הלידה ולהחזיק לך את היד, הייתי רוצה שאפילו אם ממש יכאב לך תנשכי אותי, הייתי רוצה שנביא יחד שלוש בנות לעולם, הייתי רוצה שיהיה להן שיער כמו שלך, הייתי רוצה שהן יהיו יפות כמוך, הייתי רוצה שנבחר להן את השמות הכי יפים בעולם, הייתי רוצה שנחתל אותן ביחד, הייתי רוצה שנלביש אותן ביחד, הייתי רוצה לראות אותך מניקה אותן, הייתי רוצה שנגדל אותן ביחד, הייתי רוצה שהבנות שלנו יהיו הדבר הכי טוב שקרה לנו אי-פעם, הייתי רוצה שבסוף נאמץ עוד ילד אחד ואחרון, הייתי רוצה שניתן לו הרגשה כאילו אנחנו הוריו מלידה.

הייתי רוצה להרדם כל לילה חבוק בזרועתייך, הייתי רוצה לקום כל בוקר לצידך, הייתי רוצה להתעורר עם נעימים בגב שתעשי לי כמו שאני אוהב, הייתי רוצה להרדים אותך לפעמים עם הדיגי שלך, הייתי רוצה להגיש לך כל בוקר ארוחה למיטה, הייתי רוצה להוסיף לזה גם תפוזים ואגוזי מלך שאני כל-כך אוהב, הייתי רוצה שלפעמים נהיה ורודים ונכין יחד ארוחה רומנטית לאור נרות ויין טוב, הייתי רוצה שבשבתות וחגים נשב כמו משפחה חמה ואוהבת ונעשה קידוש וארוחה משפחתית, הייתי רוצה שבלילות חורף קרים נשב ביחד מול האח בסלון ונתכרבל ביחד מול סרט טוב, הייתי רוצה לפנק אותך, הייתי רוצה להיות איתך כל רגע מחיי, הייתי רוצה שתהיי שלי, הייתי רוצה להיות שלך, הייתי רוצה להתגאות בך, הייתי רוצה לראות אותך מחייכת, הייתי רוצה להיות לצדך כשאת בוכה, הייתי רוצה משפחה מושלמת איתך.

הייתי רוצה שתדעי שאני תמיד אהיה פה בשבילך, הייתי רוצה שאני אהיה הכתובת לכל רצון וכמיהה שלך, הייתי רוצה להביא לך את הירח, הייתי רוצה ללטף אותך, הייתי רוצה להריח אותך, הייתי רוצה לעשות הכל בשבילך, הייתי רוצה שנצא עד גיל שמונים כמו זוג בני 20.

הייתי רוצה למות איתך.

נכתב בתאריך 31 בדצמבר, 2005. הוקדש לדניאל.