אני בחיים לא אשכח את הרגע. אותו הרגע שהתכופפתי לכיוונך, ושאלתי: "מה קרה לך, חמוד?", "הכל בסדר?".
אני זוכר את השניות האלה שהגענו שנינו לשם. אני בכוחות עצמי, ואתה בעזרת חבר.
הבהלתי אותך לשם בשיא המהירות. האיש הנחמד שקיבל אותנו אמר שאין מה לעשות עכשיו כי כבר מאוחר, ושאני אחזור מחר בעשר בבוקר, והכל יהיה בסדר.
הלוואי.
הוא סגר בפניי את הדלתות הלבנות, מלאות המדבקות, ואיחל לי לשלום.
בטח קר לך עכשיו, במקום הרחוק ההוא, עומד לבד וגלמוד. הכל בסדר איתך? אתה רעב? צמא? עייף?
נו בטח שאתה עייף. אחרי הנסיעות הארוכות האלה, אחרי המאמץ העילאי שהשקעת בך ובי. לפעמים גם באנשים נוספים, אבל בדרך כלל זה היה רק אתה ואני. לבד.
שנינו לבד בדרכים עקלקלות, קופאים למוות ביחד, מנעימים את הזמן אחד של השני.
אני מקווה ששם, איפה שאתה נמצא, אולי סוף-סוף תמצא לך מישהי. מישהי יפה כמעט כמוך, שתדע לתת ולהעניק בדיוק כמו שאתה יודע.
שתדע לאהוב אותך, בדיוק כמו שאתה יודע להעניק חום ואהבה.
אם רק תצטרך משהו, תתקשר אלי. תיגש למשרד, ותתקשר. אני אקח מונית ואבוא אליך בשניות.
אני תמיד אהיה פה בשבילך, בדיוק כמו שאתה היית פה תמיד בשבילי, מחכה לי למטה.
יכולתי לשמוע אותך קורא לי מתחת לבניין, רק שאני אבוא אליך, וניסע שנינו יחד למקומות מופלאים.
אתה זוכר שפעם, לפני כמה חודשים, אתה ואני החלטנו לנסוע קצת להרים בפעם הראשונה בחיינו, לטיול של שבת בבוקר?
אתה זוכר איך אני כמעט אמרתי נואש, ואתה רק תפסת תאוצה במעלה ההר, ובסוף עשינו את זה כמו גדולים?
תבטיח לי שתעשה הכל כדי להבריא. תבטיח לי שלא תוותר, גם כשיהיה לך קשה, קור-אימים, ובדידות נוראית.
תבטיח לי שאתה לא הולך למות לי בין הידיים.
אתה יודע מה? אולי לא תהיה לך בדידות נוראית, כי יהיו שם עוד כמה חולים, בדיוק כמוך.
אז אולי זו ההזדמנות שלך להתחזק ולצבור כוחות, כי נשאר לנו עוד קצת לעבור ביחד. ממש קצת. סה"כ חודשיים.
—
חזרתי הביתה עצוב ונכלם, מתפלל לשלומו בכל קומה וקומה שהמעלית טיפסה, עד שהגעתי לדירה שלי – קומה עשירית.
נכנסתי באיטיות ובפנים נפולות לחדר, והודעתי רשמית לשותפה המקסימה שלי:
"עינתי, ג`ו, הקטנוע שלנו – מקולקל. ג`ו נשאר הלילה במוסך, עם מערכת הצתה תקולה."
"תזכירי לי למשוך בבוקר 400 שקל לתיקון. יצאנו בזול."
החלמה מהירה.
