הממורמרת היא כותבת אורחת בבלוג.

אכזבה.

זהו הרגש הראשון שאני זוכרת בתור יצור חי. אני לא זוכרת ממה, או ממי הייתי מאוכזבת בגיל 4, אבל אני זוכרת את ההרגשה. ההרגשה הייתה של גוש ברד ענק שטרם הצלחתי ללעוס כהלכה תקוע לי בגרון. ההרגשה שהנה, אוטוטו את תבכי, ולא משנה מה גודל הבושה, אותו גוש ברד גדול בגרוני סירב להתמוגג. אני זוכרת את ההרגשה של האכזבה ביום שהבנתי שאהיה תלוייה באחרים בשארית חיי. הבנתי את זה, כשאני ואחי שיחקנו לגו סובייטי גדול כזה, שזה חיקוי עלוב למה שכעבור שנתיים ראיתי בארץ – חתיכות צהובות מדהימות, שניתן להרכיבן, לזרוק על השטיח ואפילו קצת לנגוס. הבנתי שאחי מצליח להרכיב את המגדל הרבה יותר מהר ממני ואני צריכה לבקש את עזרת אימי פעם אחר פעם.

זה הרגע שהרגשתי מאוכזבת. מיותר לציין, שאחרי כמה רגעים כדור הברד בגרוני התחלף למה שילדים קטנים הכי יודעים לעשות – לקנא. קנאתי באחי בכל פעם שהוא השתמש בידו הימנית לנסיונות אכילה עצמית, שהסתיימו בשלל צעקות ברוסית על כך שהאוכל נמצא בכל המטבח.

מאז אני זוכרת שהתחושה הזאת תמיד ליוותה אותי – האכזבה. האכזבה מחיי, האכזבה מלימודיי, האכזבה מניסיונותיי הכושלים במעגל חברתי ראוי, האכזבה מקשרים עם בנים, האכזבה מהרעיון שאני לעולם לא אצליח להיפטר מגוש הברד הזה בגרוני. ההרגשה היא מערכת יחסים לטווח ארוך. אלו הם יחסים של תן וקח. אני נותנת לך להיות בגרוני כל פעם שהתחשק לך, ואתה, גוש קריר, נותן לי את ההרגשה של קיום. הסידור הזה עובד לא רע בכלל, אפילו די טוב.

האכזבה תמיד איתי, גם כשאני נוסעת באוטובוס לעבודה, ומגלה שלאט לאט הלגיטימיות של הנסיעה באוטובוס בישראל הולכת ומתרחקת ממני, בגלל כל מצעד הפריק שואו (כולל הנהג) הנוסע על גלגלים. גם כשאני רואה שוב בחתונה, את הבן זונה מרביבים לוגם יין ומחייך לעברי ואף מבקש סיגריה ממני, האכזבה חונקת אותי ובמידת-מה מגינה עלי מפני עצמי. הייתי יכולה לצעוק, לקלל ולוודא שהוא מבין שהוא בן-זונה, ועירו תשרף ביום מן הימים כאקט חיטוי. במקום זה, רק חייכתי ונדתי לשלילה כתשובה לשאלת הסיגריה. האכזבה דאגה לא לפוצץ את החתונה, אבל היא דאגה להיות איתי כל היום למחרת, בליווי חברה וותיקה – החמרמורת. שתי אילו ממש עמי ותמי, מסתדרות מצויין ואם אני מפנקת את עצמי ומוסיפה לצמח-חמד הזה קצת אלכהול משובח… וואו! אני הופכת למסמר הערב במסיבה הדחוייה והנרגזת הזו, כשאני עטופה במירמור.

כן, המירמור הוא עטיפת הנצנצים המגניבה של הגוש הזה. ולמרות שלנשים, בפרט, יש חשק בלתי-מוסבר לכל דבר מנצנץ, המירמור הוא לא משהו שכולם מתחברים אליו. המירמור הוא כמו הנעל השחורה והתקנית בצבא – מכוערת, מסריחה, לא אופנתית בעליל אבל נוחה. כל-כך נוחה, שאת בעצמך מתביישת לומר כי זו הנעל הכי נוחה שלבשת כל חייך. וכמו שאת מתביישת להודות שהנעל הזו היא הכי נוחה, גם המירמור הוא ההרגשה והעטיפה הכי כייפית שאת חווה בחייך המאכזבים, אך מתביישת ללחשוף את זה בפני רבים. וגם כאשר קצינת מטבח מתבוננת בך, בדרך לעוד טירונות בפתייה בקרייה, ואומרת לך שהנעליים שלך בלויות ודי מסריחות מהתורנות הקודמת שלך, לך לא אכפת, כי את יודעת שכף רגלך נחה, זאת לעומת הנעל עם העקב שממתינה לך בבית (ואיתה היבלות והדחייה של הבחור בבר – סביר להניח).

אני אוהבת את המירמור, וגם אם אני מתבלת אותו בציניות כדי שאנשים יוכלו לעכל אותו במידה הרצוייה, הרי שאנשים לא אוהבים פריטים עצובים, זאת לדברי המאמנת האישית שלי שאהבה לתת לי נקודות חיזוק מהסוג הזה (ככה נולד הליצן העצוב נדמה לי. הייתה לו מאמנת שאמרה לו "אנשים לא אוהבים דברים עצובים, תחייך למען השם!").