Tag Archives: ערה

סקס עם האקס זו מטלה

Posted on by

Photo credits: Koshercamembert

הממורמרת היא כותבת אורחת בבלוג.

סקס עם האקס זו מטלה. ללא ספק מטלה. ככול מטלה את תמיד נמנעת מלבצע אותה עד לרגע האחרון, רגע שבו את מבינה שאימא לא תבוא ותעשה את הסדר בארון במקומך, כי אם כן, ידידתי, כנראה שאת חייה בטרגדיה יוונית ללא טוגה. זו מטלה מעיקה שאת צריכה להתמודד עימה לבדך, אז נסי לדמיין שסקס עם האקס הוא תמיד בגדר אופציה של קינוח זול, ממש זול כמו מלבי רוטט ומלא מי ורדים (שמזכירים סבון נוזלי במקומות ציבוריים) ושבבי גושים שהיו פעם אגוזים ואת מזמינה רק כדי למלא עוד רבע שעה של ישיבה במסעדה ולו רק בכדי לא להתמודד עם השאלה של "איפה חניתי לעזאזל ואיך אני עושה עכשיו את העלייה לשם על העקבים?".

הסקס עם בחור העונד את שלט ה-"לשעבר" בכל פעם שתראי או תשמעי ממנו, הינו סקס ממשי כל עוד שניכם מהלכים על פני האדמה הזו, אבל ברור לך לחלוטין שלא ממש בא לך לעורר זעזוע קוסמי בעולם הרווקות הדחוס שלך. את יודעת תמיד שקיימת האופציה לסקס "איתו" במיוחד בתום כל מערכת כושלת. תמיד אפשר להתנחם בספק-קינוח-ספק-גוש-נחמה-עצמית-מתקתק-הזה שנקרא סקס עם האקס. זה תמיד בר ביצוע ולא משנה כמה פעלת כדי להרחיק אותו מהחיים שלך. את יודעת שאם, אבל אם ממש בא לך, את תוכלי לעקוף את כל המכשולים ולמצוא את הטלפון שלו ולהציע לו הצעה לגיטימית מאוד בתום תקופת הצינון המתבקשת ביניכם. אבל משום מה החיים או הגורל מונעים ממך להתמודד עם המטלה הזו כי יש דברים רמים יותר מאשר התלבטות של בעד ונגד לעשות מעשה שיגרור אחריו שעות של תהיות ומסקנות אודותיך ואודות היחסים הכושלים ביניכם. אז את פשוט נמנעת ומקווה שבעתיד לא תצטרכי לשאול את עצמך את השאלה ובטח שלא לענות עליה.

Photo credits: Marinela Prodan

אז בשנה הראשונה  לסוף הקשר ביניכם זה ממש לא בא בחשבון כי את עדיין בסרט של להתקשר או לא להתקשר ביומולדת שלו ולאחל לו בנימוס אנגלי שלא יבייש את המלכה "יומולדת שמח…הערה חצופה אך משעשעת ומזויפת ….ניתוק רם". מיותר לציין כי בתום השיחה (שלא התקיימה מעולם) את ישר מחשבת את מספר הימים עד ליומולדת שלך ומתערבת בינך לבין עצמך האם הוא נכון באותם רגשות, גינונים ונימוסים אציליים שהפגנת לפני שעה קלה וגם הוא יתקשר ויאחל לך יומולדת שמח.

השנה השנייה היא שנת "דימונה והמיתקן-לא-לילדים שקיים שם". כולם יודעים שהיה קשר וגם את יודעת (על פי מקורות זרים) שהיו ביניכם יחסים לא דיפלומטים הכוללים הכאבה, ויתורים, חיבה ואומללות הדדיים אבל תפקידך כפטריוטית נחושה לדבוק בגרסה הרשמית ולהכחיש הכול. זו גם השנה בה את בונה לעצמך את התמה המרכזית לתיאור מערכת היחסים שהייתה ביניכם – תמת "היינו צעירים, עשינו שטויות", תמת ה-"התפשרתי במערכת היחסים הזו, מעכשיו והלאה לעולם לא". תמת ה-"העדפתי להיות נאהבת מאשר לאהוב". אז ברור שגם בשנה הזו, סקס עם האקס לא בא בחשבון.

ואז מגיעה השנה השלישית שמלמדת אותך שיעור קצר אך קולע בגיאוגרפיה: ארץ ישראל קטנה! אפילו מאוד קטנה! הסיכוי שתיפגשו באירוע חברתי \ משפחתי שהגעתם אליו בספונטניות הוא ביחס הפוך למספר השעות שהשקעת מול המראה (איפור + תספורת) וביחס ישיר לסיכוי שההורים \ החברים היו עדים למפגש טיטאנים שעתיד להתרחש בינכם. מיותר לציין כי המפגש ביניכם יכלול מעט מילים והרבה צחוק מזויף והבטחה אחת ששניכם כנראה לא רציתם בה אבל כללי המשחק מחייבים: כן, אני אוסיף אותך לרשימה בפייסבוק. לא יחלפו להם ארבעה דרינקים, שלושה צ'ייסרים, שעתיים קלות וחפירה אחת גדולה לחברה \ אמא שלך שנאלצה לסחוב אותך הביתה כשאת ממלמלת את המירמור שלך מבעד בועה גדולה של אלכוהול – והוא שם! האקס שלך ברשימה.

Photo credits: Zazzle.com

ברגע שלחצת על כפתור הכחול "Confirm" הכרזת בחוצות העיר: "יש לי אקס ואנחנו חברים, עושים לייק אחד לשני, מוכרים חברים משותפים באפליקציות חברתיות, מפרגנים בתמונות (גם כאלו בהן רואים אותו מחבק בחורה – חיבוק שאת היית זכאית לו פעם באופן בלעדי) דואגים לסטאטוסים ואפילו, רחמנא ליצלן, משתפים ירקות בפארם ויל! והכול, הכול במטרה לעקוב בצורה תמידית אחר ההתפתחות אחד של השני, כאשר הראשון שישלח את הפרגון האולטימטיבי – לייק והערה מצחיקה לשינוי הסטאטוס מ"סינגל" ל"אין ריליישנשיט" יזכה בכל הניקוד במשחק הפיקטיבי והפרימיטיבי שאתם שניכם מנהלים.

פתאום אני משלימה עם השהות שלו ועוד במרחב הווירטואלי המגניב שלי. הוא חי ונושם בין אפליקציה זועקת אחת לאפליקציה צבעונית וטיפשית שנייה. הוא כבר לא חוצן בפלנטה שלי. האקס הפך במהרה ל-"החבר לשעבר שלי" שמפרגן לי בז'יטונים ב-"טקסס הולדם" ולא מישהו שסימנתי על קיומו X אחד גדול וזאת למרות-ואולי-בגלל הפרידה הטובה שהייתה בינינו.

"אנחנו שנינו אנשים בוגרים, ואיתך היה לי הכי כיף. דיסקרטיות מובטחת"

אז ברור שאחרי שמנהלים שנה שלמה קשר של "רואה ובלתי נראה" על פני הרשת החברתית זה הכי הגיוני שהשיחה תגלוש גם לצ'אט הקלוקל בתחתית המסך בשנה הרביעית ואז את מוצאת את עצמך בלילה בשעה לא סבירה, מסורקת לא סביר, מעשנת כמות לא סבירה של ניקוטין וחושבת על תגובה לא הולמת להצעה הלא-סבירה, המכילה שלושה תווים של אותיות ותו אחד של סימן שאלה, שקיבלת ממנו הרגע בצ'אט (נראה אתכם ילדים עולים על זה, פרסים לעונים נכונה לא מובטחים).

ממך, ממך ידידי לא ציפיתי לזה. אז ניסיתי לוודא אולי הוא התבלבל וכתב "ערה?" כי הוא חשב שנפלתי לתרדמת קומה עמוקה ועכשיו פתאום התחברתי לחיים (הפייסבוק במקרה שלי) ושאלתי אותו  בזהירות מופתית למשמעות השאלה. ואז בדקתי בלוח שנה – זה לא אחד באפריל, וזו לא טעות. הוא באמת ובתמים נתפס עם הבולבול בחוץ וחסר מעש (כנראה הברזה של היזיזה ברגע האחרון) וראה לנכון לנסות את מזלו איתי. אחרי כתיבה ומחיקה וכתיבה ומחיקה, אייקון בלון קופץ כל כמה שניות מצידי בצ'אט של ניסוח הולם למצב הלא הולם אליו נקלעתי בלילה זה הוא מציין ומוסיף: "אנחנו שנינו אנשים בוגרים, ואיתך היה לי הכי כיף. דיסקרטיות מובטחת".

Photo credits: Ralev.Com

פה החלטתי במהירות שאני מחשבת את המעלות והמגרעות של ההצעה הנבזית הזו. כוכבית גדולה של בעד: הזדמנות לעשות סקס טוב ולא לעלות את המספר שאת תמיד מקפידה לעגל אותו כלפי מטה. כוכבית נגד: שלושה מטרים מהמיטה שלך יש מראה ויש לך הרגשה מאוד מוצקה שבבוקר שאחרי, את לא תאהבי את מה שאת רואה מולך באותה מראה וזה לא קשור בכלל לכרס הבירה שלך. כוכבית בעד נוספת: נו, שנה ושמונה שהייתם ביחד הרי לא סבלת והוא ברגעים אלו ממש הודה בפנייך שאת הכי טובה שלו (וי גדול בקורות החיים החברתיים שלי!). נקודה נגד: יש לו בולבול, הוא חרמן וסביר להניח שהוא היה מודה בפנייך גם על המעשים כנגד האנושות שהוא ביצע או עתיד לבצע כל עוד זה מקדם אותו למטרה שלו הערב – ללכת לישון אחרי שהוא עישן את ה-"סיגריה שאחרי". חוץ מזה לא נכנסים למיטה משומרת פורמלין ומלאה זיכרונות ונוסטלגיות מהתקופה ההיא כי זה קצת גובל בנקרופיליה (מינוס ענק בקורות החיים החברתיים שלי).

השעון מתקתק ותשובה – טרם. סקס עם האקס הפעם לא, ואולי אף-פעם לא, הלוואי וגם בחיים הייתה אפשרות לכפתור של "איגנור" במצבים כאלו. אז אמרתי לו: "תקשיב, אני פבלובה ופבלובות לא נמצאות באותו מקרר מיוזע כמו המלבי המסכן והבודד. לילה טוב. אני מקווה שתצליח", ובתגובה קיבלתי "מה?", אני בתגובה פשוט סגרתי את חלון הפייסבוק ואגב-כך גם את "חלון ההזדמנויות" שלי ללילה זה ואת חלון ההזדמנויות שלו – לעולם.

כן ידידי, מעולם לא הצטיינת בחוש הומור וגם לא הבנת את שלי. זאת ידעתי עוד ביחסינו, אבל להשאיר לבחורה טעם רע? ככה חינכתי אותך? מה עבר עליך בארבע שנים? משאית של חוסר טאקט מתודלקת התמנייקות לבנות? מרתון של כלבות, יזיזות ונקבות דרכו עליך כשאתה שוכב בנקודת זינוק? למה אתה חושב שאני אתן יד (או כל איבר אחר) לניסיון שלך להשחיל מישהי הלילה? למה, מכל היצורים בעולם הזה, ראית לנכון לפנות לזו שבמידה מסוימת אחראית לזה שאתה נמצא עכשיו מאחורי מסך ומשדל? עזוב ידידי, כנראה שלא נועדנו להיות. בוא נעשה ריפרש אחד גדול. אתה תמשיך לדשן לי את החווה בפארם ויל ואני אמשיך לדשן לעצמי את האגו עם ההצהרה שלך ללילה זה.

הפעם הראשונה שלי

Posted on by

הממורמרת היא כותבת אורחת בבלוג.

לנגד עיני ראיתי אותו, ראיתי אותו: קטן, סולידי, כמעט בלתי נראה אך קורץ, שחייכתי לעצמי אל מול המראה בחנות "שקר- טיפשעשרה" כלשהי בקניון. הוא חיכה לי מסתורי כזה, קראתי עליו, ידעתי שאפגוש אותו. קודם אותו, אחר-כך את כלל החברים שלו וכמו בכל מערכת יחסים רצינית אני אצטרך להשלים עם החברים המעפנים שלו שתמיד-תמיד מעדיפים לשחק פלייסטיישן קבוצתי מאשר להתפזר איש איש לביתו, לתת חיבוק עז לבת-זוגתם וללחוש להן באוזן: "מאמי, עכשיו אני איתך למרות שמושיקו מארגן ערב קבוצתי עכשיו עם החבר'ה לליגת האלופות בפלייסטיישן וזה כי אני אוהב אותך" (ומה שבאמת עולה לו עכשיו בראש זה שעוד שני משפטים מהסוג הזה והיא עשויה לשקול לחיוב את הבקשה שלי לסקס לא קונבנציונאלי).

זה היה הוא – הקמט הראשון שלי! ככה פתאום, בגיל 25 באמצע תא הלבשה צפוף ומואר כמו שולחן ניתוחים – ראיתי אותו. קצת עקמומי, קצת גמלוני אבל קיים שם מצד שמאל בזווית החיוך שלי. פתאום נפל האסימון: את עומדת בחנות שכנראה המידות בה הן לבנות שאוכלות קלוריות ולא אוכל, כי אוכל זה משמין ואילו קלוריות – כל תפקידן זה להיספר ולהימדד על ידי בנות שפיתגורס הינו מבחינתן איזה מעצב אופנה שחי בניו-יורק אבל לחשב קלוריות הן יכולות אפילו בחזקות ריבועיות של שמונה.

בעודי מקרבת את החוטם שלי עד למראה הקרה, זאת כדי לבחון היטב את החבר הבלתי-קרוי שלי, אני שומעת מחוץ לוילון איך בנות בנות 15 ספרו קלוריות, החסירו וחיברו, הכפילו ושילשו מספרים תלת ספרתיים, והכול בראש!

וכך, בזמן שנאבקתי באיזו גופייה שהדגישה לי את כל הצדדים הפחות טובים במבנה הגיטרה שלי, הוא פשוט צץ. תמיד חשבתי שאקבל את פניו של הקמט בצורת צרחה וזעקה עמוקה, זעקת שבר, בדיוק כמו שקיבלתי את החצ'קון הראשון שלי או את המחזור הראשון או את המבחן הנכשל בערבית הראשון שלי. ואילו כאן, קיבלתי אותו כמו שקיבלתי את האס אמ אס פרידה הראשון שלי – בהשלמה ולב שבור אך בשקט בשקט. אולי אף-אחד לא ישים לב ואם אף-אחד לא שם-לב, אזי הקמט לא קיים! ואם הקמט לא קיים, אזי החיים מתנהלים כהרגלם, הכול צוף וסילן.  אני אעבור מחנות אחת לחנות השנייה, אני אמשיך לתרום את תרומתי לתיאוריה של קארל מארקס. מי אני, שאחריב את המבנה הקפיטליסטי הבנוי למופת? אני אפנק את עצמי באיזו חולצה עם הדפס אינפנטילי, ולו רק בכדי להיזכר שקמט או לא קמט – אני יכולה להיות ילדה בת 8 כל-זמן שאני רוצה.

בלילה, לאחר קירצוף הפנים בכל תכשיר קוסמטי שישנו בבית (גם שלי, גם של אמי, גם של ערכות המתנה של ים המלח שמריחות כמו חמין שלא עוכל ואפילו הזלפת בושם מהארון של אחי) בתקווה למרק את הקמט החוצה, אני מוצאת את עצמי עומדת מול המראה עם פרצוף אדום וכיור מלא גרגירי פילנג בריח פסיפלורה ומזילה דמעה.

אולי זה המקום לעצור שנייה ולהגיד: אחרי שהתגברתי על "שיט, זה שורף! שורף החרא הזה! למה שמתי מסכת בוץ גם על העיניים?" הדמעה היתה הסממן הראשון להבנה שלי שזהו – מפה את רק תמותי לבד. הקמט זה המסמר הראשון שלך בחיי הרווקות הכושלים שלך. בעוד כמה שנים את תמצאי את עצמך שוקלת לעבור לדיור מוגן. נכנסתי ללופ, הבטחתי לעצמי שאני לעולם לא ארשה לעצמי לראות עוד פרק בסדרה "סקס והעיר" כי אבוי, עלול לצוץ עוד קמט. בין קמט אחד למשנהו, אני עוד עלולה למצוא את עצמי לבד עם החתול שלי – אמדאוס – בודדה, עם הרבה קמטים ומעט מאוד חיים. אני חייבת לעשות משהו עם עצמי, חייבת לתת לעצמי סיבה להתמרמר, חייבת להספיק לטעום את כל סוגי השנאפס הקיימים, חייבת לנסות לדמיין איך זה צניחה עם מדריך. אחרת… אחרת אני אמות זקנה. ולא, אני נפרדת מסמנטה, מירנדה, קארי ושארלוט – הייתן בחורות לעניין, אבל ברגע שהבנתי שאני עלולה למצוא את עצמי במקומכן… בעצם לא במקומן. הן מתנהלות בניו-יורק ואילו אני מתנהלת פה, בעיר החמישית בגודלה בישראל הקטנה, ככה שלהיות פה "פאביולס" זה לא כזה קוסם ושום זוג נעליים או קוסמופוליטן שאני אצרוך בעתיד כרווקה תוססת ועצמאית לא יעזור לי בהתמודדות עם הקמט בזווית הפה שלי.

פתאום מעגל הרווקות שהיה מעגל חמים והרבה מחברותיי היו שותפות לו הולך ונהיה צר יותר ( כמו המותניים של בת ה-15 שהיתה בחנות והסבירה לחברותיה למה הלחם של ארומה הוא לחם שלא באמת קל וזה פשוט תרמית בסדר גודל של רפי גינת או במילים שלה: "יו, את לא מאמינה! הארומה, מה הם חשים שלחם שזרקו עליו קצת דגנים זה מוריד את הערך של הקלוריות?! אני כל-כך הולכת לדווח על זה. כאילו, לחם מעפן! מישהו בארומה עף על עצמו!). המעגל כל-כך צר, שהוא הופך במהרה למחול מוות שרק טים ברטון היה מחבב. הבנתי שבמעגל הרווקות הדמיוני שבניתי לעצמי ברב-עמל במשך 5 השנים האחרונות, נותרנו אני, הקמט והחתול שלי – אמדאוס – ואם אלו הם חברי הקבוצה, הסיכוי שלנו להעפיל לרבע גמר בליגת "קשר לטווח ארוך" הוא לא טוב.

בזמן שאני מתכננת איך חיי הולכים להיראות כזקנה ממורמרת – התקבלה הודעה חדשה: "ערה?". נותר לי רק לענות: "ערה" ואז ההודעה השנייה המתבקשת: "בא לך שאני אקפוץ, נשתה בירה?" והתגובה: "סבבה".

בתום 45 דקות אנחנו מעשנים ולוגמים קפה מגורען ואז הוא אומר לי: "תגידי משהו השתנה אצלך?" ואני מרגישה כאילו הקמט מתחיל לגדול ולהתרחב. הקמט הופך אט-אט לתהום, חוצה ישראל, בקע אל גרביה אצלי על הפרצוף! סירנות בראשי שרות, כל המחשבות ההגיוניות שלי עולות אחת-אחת על המוקשים בראשי ומתפוצצות. ואני, בתום השלוק מהקפה: "באמת? לא שמתי לב… לא יודעת". הוא בתגובה: "כן כן, השתנה משהו אצלך. נראה לי שרזית". ואני בתגובה מעלה חיוך, חיוך רחב כזה שיסתיר את הקמט.

הסיפור על הנסיכה והצפרדע – הגרסה הלא מצונזרת

Posted on by

הממורמרת היא כותבת אורחת בבלוג.

"ערה :) ?", "ערה?", "ערה?", "ערה????".

זה היה פרוטוקול הדיאלוג בין הנסיך המקסים לבין היפיפיה הנרדמת במידה והם היו בעליהם הגאים של מכשיר נייד. סביר להניח שהיפיפיה הייתה ממשיכה לנחור ולהזיל שובל של ריר בזווית הפינתית של כרית הקטיפה עליה היא מונחת. הנסיך, בסופו של דבר, היה מגיע לפאב השכונתי, מזמין חצי, מדפדף בין רשימות הזיכרון בנייד שלו ושולח הודעה נוסח: "זורמת?" לאריאל בת-הים, בטרם הוא מסיים את כיבושיו ללילה קסום.

אני שייכת לאסכולה המאמינה כי כולם צפרדעים ורק המעטים שבהם יוצאים מדי פעם לפעם כנסיכים – וגם זה רק בעקבות התנסות בחיים שלימדה אותם כי הסיכוי להצליח עם שלל הנסיכות בעולם קטן משמעותית במידה ואתה דו-חי דוחה שעסוק רק בלקרקר בסביבה הביצתית בה אתה מתקיים.

זאת-ועוד, אותם הצפרדעים מכתרים את עצמם בחברים נרקיסים. אותם בנים שחולים על עצמם ורק על עצמם, שכל נפיחה שלהם היא בעצם או-דה-טואלט שרק הם מתבסמים ממנו. כל פוק אצלם זו סימפוניית הלל לקיומם בעולם. אז כשחבורה של נרקיסים וצפרדעים הם המבחר שלך לערב, את חייבת לפעול בתבונה. את חייבת לשנן את המנטרה: "אני נסיכה, אני נסיכה".

"כולם צפרדעים ורק המעטים שבהם יוצאים מדי פעם לפעם כנסיכים"

אם לצאת מנקודת הנחה כי אכן כולכם צפרדעים בעלי לשון פתלתלה ויכולת השרצה מעוררת ספק פליאה, ספק גועל, נשגב מבינתי הרצון שלנו, הנסיכות, להמשיך ולהסתובב בביצה ולחפש את הצפרדע שעוד עשוי להפוך לנסיך. מאסתי בלספר לעצמי בכל פעם את ה-fairy tale מחדש. מאסתי להתחרות עם נסיכות זהובות שיער אחרות על אותם צפרדעים ירוקים. מאסתי בצפרדעים שרואים בי אופציה לבידור לילי בלבד, על פי התנאים שלהם ושלהם בלבד. שלא תבינו לא נכון, אני בעד בידור לילי חד-פעמי אבל זה חייב להיות הדדי. לא יתכן שתנאי ההתקשרות יהיו כמו אלה הקיימים בין הצרכן לחברת הסלולר. מאסתי בטרנד החדש של צפרדעים מסיומים המקטלגים את עצמם כ-"מניאקים" ואז זה לכאורה פותר אותם מכל התנהגות אנושית בסיסית. היחידות שיכולות להגדיר מיהו מניאק זה רק אנחנו – הנסיכות. אתם, רבותיי, המקסימום שאתם יכולים לעשות זה לקרוא לעצמכם זאבים וגם זה יעמוד במבחן המציאות, כי אם בסופו של דבר נשארת לבד – אין ספק, אומנם אתה מפתה בנות אבל בסופו של דבר אתה זאב בודד.

אז נניח בדייט ראשון – לא לגעת בתחת של הדייט. או למשל אם בטעות השארתי את כרטיס האשראי שלי אצלך על השידה, רצוי להתקשר ולהודיע שהכרטיס אצלך. או למשל, כשולחים SMS, ראוי להגיב לו, גם מתוך נימוס. אני, שמעולם לא למדתי בסמינר הקיבוצים, אין מתפקידי לחנך או לעשות נו נו נו גדול תוך-כדי ציקצוק שפתיים, אבל בא לי להרים טלפון לאמא הקרפדה של כל צפרדע וצפרדע שכזה ולצרוח לה לתוך האפרכסת: "ככה לא מתנהגים! חינכת את הבן שלך חינוך כושל! כושל בן כושל! הסבירות לנכדים הולכת ופוחתת בכל יום שהוא מסתובב עלי אדמות. אני מאחלת לבנך שיתאהב בנסיכה צרפתיה והם יחיו בעושר וכיף עד ליום בו היא תהיה רעבה ותכין ממנו מטעמים במרק צרפתי מסורתי. יום טוב גב' קרפדה".

אז מה הפלא שכל אחת מאיתנו בסוף הופכת להיות מכשפה? מכשפות שלא רואות בעיניים כי הן אחוזות קנאה. מכשפות שמזמינות אותך להקרנה של סרט פרטי שלה, מכשפות שנהנות לשחק משחקים במסווה של פמיניזם אבל עד לרגע של קבלת החשבון בבר.  הרי ברור שכל קרמיט בסוף ימצא את עצמו עם מיס פיגי שתאמלל לו את הצורה.

אז כן, חבריי ירוקיי הרגליים: אני מכשפה. שחור זה הרבה יותר מרזה אותי ועייפתי בלשחק נסיכה. בא לי לתקוע גרעפסים ולאכול בצל ואם בא לי ללכת לשירותים – אני אלך לשירותים ולא כדי לאפר את האף. בא לי לאמלל כמה צפרדעים ולתת להם מספרי טלפון שגויים. בא לי לסיים את הדייט בהרגשה נהדרת ואז לסנן את הבחור ואז להתקשר שבוע אחר-כך ולבקש עזרה כי יש "כישלון בחיבור לשרת".

"אז כן, חבריי ירוקיי הרגליים: אני מכשפה"

לסיכום, בא לי להראות שאני לא פראיירית וגם אני מכירה את ההגדרה של "מניאקית".

או-אז, בסוף מסע הנקמה לחזור לבר לבד ולהזמין את המשקה שלי (ראסטי נייל, זוכרים?) ואז בזווית העין לקלוט את היצור הירוק הבא ולקוות בסתר ליבי שאולי, אולי היצור ירוקת הזה בכלל לא בקטע של נסיכות אלא בקטע של נקבה. ואני, אני אם יש לי תפקיד מוגדר – אני נקבה, לא פיה שמפזרת אבקה וזורה קסמים בעיניים. לא מכשפה שיורקת אש, לא קוסמת. ועם-זאת ולמרות הכול, לשלוט במטה הקסמים אני יודעת.

בנות, וותרו על השימלה של הנסיכה – זה רק מתכון לצרות. עם שמלה כזו אתן תשיגו רק טיפוסים מפוקפקים. תמכרו את השימלה ואת העקבים ובכסף תעשו הגדלת חזה או תרכשו השכלה או כל דבר אחר שיגרום לצד השני להתעניין בכן. ותרו על הסוס הלבן, תקנו מכונית ותלמדו לחנות כמו שצריך. ותרו על אבקת הקסמים, קנו חומר ירוק – הרבה יותר משמח ויותר שימושי בתל-אביב.

בפעם הבאה שאתן חוות חוויות, תתנחמו בזה, בנות, שאנו הנקבות עד לפני מאה שנה היינו משתינות על אלפי צפרדעים כי הם ערכת ההריון של הטבע, אז למה לתקשר עם מישהו שקיבל מנת שתן לראש? כבר עדיף לקנות ויברטור בצבע ירוק.